"וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרותִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" [שמות,כ"ג,כ"ה]

כתב בשו"ע הרב [רע"ד,ה]: "אפילו אכל אדם כל מיני מעדנים ומיני תבשילין... אינו יוצא ידי חובת ג' סעודות, שחייב אדם לסעוד בשבת לחם שמברכים עליו המוציא וברכת המזון, לפי שלגבי אכילת המן שממנה למדו ג' סעודות נאמר בה לחם שנאמר: "...הוא הלחם אשר נתן ה'".

כיצד ינהגו אפוא רגישי הגלוטן אשר מרכיבי הדגן אסורים עליהם?

את רגישי הגלוטן ניתן לחלק ל 3 קבוצות: 1.כאלו שאינם נמנעים מצריכת גלוטן באופן טוטאלי, ומידי פעם "חוטאים". לגביהם יש להניח שתגובתם למרכיב אינה בעייתית מידי, ולכן עליהם לאכול כזית פת לפחות בשתי סעודות השבת הראשונות. 2.אינם צורכים כל מין דגן, אבל יכולים לאכול מאפה מקמח שיבולת שועל דל גלוטן. עליהם להשתדל ולהשיג לחם כזה, שבכך יוכלו לקיים סעודת שבת כהלכתה כולל נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון [ויבצעו על לחם משנה גם אם החלה השניה מחיטה]. ניתן להשיג קמח כזה לקראת הפסח, ולשמרו במקפיא לטווח ארוך. 3.חולי צליאק, אשר אסורים לחלוטין בגלוטן ותגובתם לכך קשה, אינם רשאים לסכן עצמם או לפגוע בבריאותם. הללו יאכלו את התבשילים האהובים עליהם וזו סעודתם. אך כדאי שישתו מיין הקידוש [או מיץ ענבים אמיתי] כמות של 130 סמ"ק לפחות [רביעית+מלוא לוגמיו –משנה ברורה,רע"ג, ס"ק כ"ז]ובכך יֵצאו ידי חובת קידוש במקום סעודה. הם אינם מברכים המוציא ולא ברכת המזון גם אם אוכלים לחם סויה, אורז וכיו"ב שהרי אין זה דגן. אבל אם שותים יין כנ"ל, או אוכלים תמרים או צימוקים, הרי יאמרו לבסוף ברכה מעין שלוש, המבוססת על ברכת המזון, ויש בה הזכרת השבת.