מהחול אל הכבד – סיפור אמיתי

לפני כ – 15 שנה חלה שכן שלי, אברך צעיר ואב לארבעה ילדים, במחלת כבד. הייתה זו מחלה קשה וממושכת, נעשו כל הטיפולים האפשריים, אך ללא הועיל. הכבד שלו הגיע למצב של כמעט חוסר תפקוד. הוא אושפז בבית החולים "הדסה עין כרם" במחלקה מיוחדת שנקראה בשם בלתי רשמי: "טור כספא", בגלל מנהל המחלקה המומחה למחלות הכבד, פרופ' רן טור כספא. הוא חובר למכשיר מיוחד שמעביר בזמן אמת את תפקודי הכבד של החולה, ועל פי מה שהמכשיר הזה הראה מצבו היה בכי רע. לאחר מספר ימים ללא שיפור, למרות כל התרופות, הודיע מנהל המחלקה כי לא יהיה מנוס מהטסת החולה לניתוח השתלת כבד באנגליה.

ההתארגנות הייתה מהירה ונעשתה מתוך בית החולים, תוך תיאום בין מנהל המחלקה ובין מקבילו מאנגליה. הסתבר כי היחיד שיכול ללוות את החולה הוא אביו בן ה 60, מאחר שרעייתו הייתה אחרי לידה ומטופלת בילדים. בינתיים כל הארץ אמרה תהילים לרפואתו, מאחר שסכנה מיידית נשקפה לחייו. הוזמנו כרטיסים, ומספר שעות לפני ההעברה לשדה התעופה ביקש האב ללכת לכותל להתפלל. הרופאים ביקשו ממנו לעשות זאת במהירות, משום שהוא חייב להיות זמין לצאת לשדה התעופה באמבולנס מיוחד עם בנו בעוד שעות ספורות. האב יצא לכותל, ובינתיים הופקדו שני אנשים לשבת ליד החולה. אחד מהשניים הייתי אני. השני היה אחיו. ישבנו ליד מיטתו. הוא היה חלוש ביותר, צהוב כולו, לא היה לו כוח לדבר. מפעם לפעמם הרטבנו את שפתיו. הוא היה נראה כמו שמר המוות נשקף מפניו. הזמן חולף, ובמהלכו אני רואה את אחיו עושה שני דברים: אומר תהילים ומביט במכשיר המלמד על פעילות הכבד. פרק תהילים ומבט, פרק תהילים ומבט. לאחר כשעה הוא ואמר לי: "אני רואה איזו תזוזה". "לטוב או לרע?" אני שואל, מודאג. "לטובה" הוא אומר, "אמנם קלה, אבל לטובה. הוא מזעיק את האחות, זו מעיפה מבט ואומרת: "זה לא משמעותי. זו תזוזה שאין לה כל משמעות רפואית". האח ממשיך לומר תהילים ומוסיף להסתכל במכשיר.

לאחר רבע שעה הוא שוב קורא לאחות. זו מסתכלת ואומרת: "תשמע, לא מתאים שתקרא לי בכל רבע שעה, אינך מבין את הנושא, וחבל שסתם תעסיק את עצמך בזה".

רבע שעה נוספת חולפת, והוא רץ למתמחה במחלקה: "תשמע, אני כבר שבועיים ליד המכשיר הזה. הוא מעולם לא הראה סימן שכזה, אתם חייבים להתייחס". המתמחה הגיע, העיף מבט לא מתעניין ואמר: "יהיה בסדר, אנחנו מכינים הכל לטיסה ומקווים לטוב. אל תטריד את עצמך. הוא חייב תרומת כבד, ואת זה לא ניתן לשנות". רבע שעה נוספת, האח כולו פקעת עצבים. לפתע קם ואומר לי: "אני הולך לפרופסור　 טור כספא", ורץ לכיוון חדרו. רצתי אחריו כדי להניאו מכך, אך הוא כבר שעט לכיוון החדר,, נקש על הדלת ונעמד בפתח. הפרופסור שואל: "משהו קריטי?, האח אומר: "כן, אני רואה תזוזה חיובית במכשיר". הפרופסור הביט בו וראיתי שהוא מתלבט בין לזרוק אותו מהחדר לבין לומר לו בנימוס שלא יתערב. הוא בחר באפשרות השניה: "תראה, אני מבין אותך, אבל מותר לך לסמוך על הצוות. אם היית אומר לי שהמצב מחמיר, הייתי מגיע, אבל אתה אומר שנראה לך שהמצב טוב יותר, ניחא, אני שמח לשמוע". במילים אחרות, נפנף את שנינו בעדינות.

אנחנו חוזרים למיטה הוא מביט במכשיר ואומר לי: "תראה, זה לא יאומן". אפילו לא הסתכלתי, ממילא לא הבנתי כלום במכשיר, אבל הוא כבר רץ בחזרה לפרופ' טור כספא, ואני נחרדתי מתוצאות המפגש הזה. הוא נקש על הדלת, התייצב ואמר: "אני מתנצל, אבל אני חושב שכדאי מאד שתבוא לראות במו עיניך". פרופ' טור כספא עשה פרצוף של "אוףףף", אבל ברוב אדיבותו קם והחל ללכת לחדר.

הוא הגיע למיטה, העיף מבט במכשיר, והתדהמה על פניו ניכרה היטב. "זה לא ייתכן", הוא אמר. "שינוי כזה עוד לא ראיתי במצב כזה של כבד". הוא קורא למתחמים ולאחות, ומבקש לכייל את המכשיר. לאחר הכיול שוב התברר שתפקודי הכבד השתפרו בתוך זמן קצר לרמה שמאפשרת לו להשתקם. "תודיעו שאני משעה את ההטסה", הודיע הפרופסור, נרגש כולו, והחל להורות על סדרת פעולות שיסייעו לכבד לחזור לעצמו, זאת לאחר שהצוות התייאש לחלוטין מהמצב שכזה. בעודו בחדר, הופיע אבי האברך, מחוייך כולו, אף שלא היה לו מושג לגבי השינוי המפתיע. הפרופסור מסתכל עליו: "שמעת על השינוי?", "לא", הוא אמר, "אני מאמין שיש שינוי לטובה". "תגיד לי, אדוני", אומר הפרופסור, "אולי תספר לי מה עשית שם בכותל? מה שקרה לבן שלך בשעתיים האלה הוא חסר תקדים בעבודתי ברפואה, ולדעתי בעולם כולו. תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר. הכבד שלו היה גמור. כעת הוא מתפקד, אמנם לא בתפוקתו המרבית אבל יש מה לעשות אתו". אלה המילים שאמר הפרופסור הנכבד. שמעתי במו אוזניי.

אביו של האברך פרץ בבכי של אושר ואמר לפרופסור: "תסיים מה שאתה צריך לעשות ואספר לך מה עשיתי בכותל. זה ייקח איזה רבע שעה". לקח לפרופסור חמש דקות להורות על הטיפול המתאים ועוד עשר דקות להסביר למקבילו בבית החולים באנגליה מדוע החולה לא יגיע אף שהוא עדיין בחיים... בן שיחו התקשה להאמין שהדבר ייתכן.

לאחר מכן התיישב הפרופסור ליד האב ואמר: "ספר לי. יש לי כל הזמן שבעולם".

"נולדתי בשנת 1940 במקסיקו", סיפר האב הנרגש. רוב בני הדור שלי גדלו כחילוניים או כמסורתיים. מעטים יצאו דתיים או חרדים. מגיל 14 כבר עסקנו במסחר, ומשפחתנו, כמו משפחות יהודיות אחרות, התעשרה וחיינו ברמת חיים גבוהה. כשהגעתי לגיל 15 חשתי התעוררות גדולה ליהדות וביקשתי מהוריי לעלות לארץ ללמד בישיבה. משמעות הדבר הייתה ניתוק לשנים רבות מהמשפחה.

הוריי ניסו להניא אותי מכך, אך הרצון הפנימי שלי היה כה גדול, והם נעתרו בלית ברירה. עליתי לארץ ישראל, נכנסתי לישיבה טובה והתחלתי ללמוד תורה. במהלך השנים היינו בקשר באמצעות מכתבים. אבי פתח עסק גדול והפציר בי לבוא ולהשתלב בו. כשהייתי מגיע בחופשות, הם הציעו לי פיתויים רבים: 'תישאר כאן, נקנה לך מכונית יקרה, אתה תיבנה כאן', אבל אני שמרתי על עצמי, ידעתי שמשמעות הדבר היא שלא אהיה בן תורה, ולא בטוח שאחיה כיהודי. ידעתי שחזרה למקסיקו תהיה בשבילי מוות רוחני.

כשהייתי בן 18 וחצי, הופעל עליי לחץ רב להגיע לחופשה. פחדתי שמשפחתי מתכננת מסע של שכנוע. הגעתי לכותל וקיבלתי על עצמי, שליתר ביטחון, בלי נדר, לא אצא מהארץ כדי שלא אגיע למצב שאתפתה.

התוצאה הייתה, שבמשך ארבע שנים וחצי לא ראיתי את משפחתי. ישבתי ולמדתי, התמסרתי ללימוד התורה ובעזרת ד' זכיתי לשידוך טוב והתארסתי עם משפחה חשובה כאן בישראל. הוריי ואחיי הגיעו במיוחד להשתתף בחתונה ובשבע הברכות".

ב'שבע הברכות' האחרון, לאחר שבעה ימים שבהם הוריי ואחיי הקשיבו היטב לכל הרבנים והחברים שדיברו בשבחי, קם אבי במפתיע וביקש לדבר. לאחר מילות הפתיחה הוא הזכיר את שמי ואז החל להתייפח, דבר שלא עשה מעולם.

הוא פשוט בכה ובכה, וכל הקהל בכה אתו. ועדיין לא הוציא מילה מהפה. הוא הוציא טקסט כתוב והחל לקרוא מאבות דרבי נתן את הסיפור על ר' אליעזר בן הורקנוס, שביקש ללמוד תורה, והיה בוכה לאביו בלי הפסקה , עד שלבסוף הלך ללמוד אצל רבי יוחנן בן זכאי, ואחיו דרשו מאביהם לנדות אותו מכל נכסיו וכשהגיע האב וראה איך בנו עלה לגדולה, אמר: אשרי שיצא זה מחלצי. ושוב פרץ אבי בבכי שסחף את כולם: 'מעולם לא חשבתי לנדותך מנכסיי, וגם אחיך מעולם לא דרשו זאת, הם העריכו את לימוד התורה שלך, אולם אני מודה שרצינו שתבוא למקסיקו ותשתלב בעסקים, לא הבנתי את ההחלטה שלך להתנתק ולבוא לכאן, אבל כעת, כשבאנו וראינו לאיזו דרגה רוחנית הגעת, אני חושב שכל אחיך שמחים ומודים לקב"ה שזיכה את כולנו בילד ובאח צדיק שלומד תורה ומקפיד על קיום מצוות. כעת כולנו מבינים שכל ההצלחה שלנו בעסקים הייתה בגללך, ואני מבקש את סליחתך ומבטיח לך מעתה ואילך אחזיר לך מה שמגיע לך ואסייע לך להקים משפחה שתלך בדרך התורה. אתם תהיו המזוזה של המשפחה שלנו'. בשלב זה החל אבי לדבר על אביו, שכבר לא היה בין החיים, ועל הנחת שיש לו, וכאן כבר נשבר מבכי ולא יכול היה להמשיך עוד, אך הדברים עשו רושם בל יימחה על כולם".

"הקמתי בית לתפארת בנים ובנות חרדים שהקימו משפחות, וביניהם את בני, זה שאתה מטפל בו במסירות כזו", אומר האב לפרופסור.

"לאחרונה הוא חלה, ואנחנו עשינו את כל ההשתדלויות בתפילה ובלימוד, וגייסנו את כל הציבור לקרוע שערי שמים. כעת, משכלו כל הקיצין והבנתי שאנחנו צריכים ללכת לניתוח השתלה שסיכויי הצלחתו אינם גבוהים, החלטתי ללכת לכותל. ניגשתי לאבנים ואמרתי לקב"ה במילים האלה: 'רבונו של עולם, הרי רק בשבילך קיבלתי על עצמי שלא לעזוב את הארץ, כדי שלא אתפתה, כדי שלא אתנתק מלימוד תורתך ומקיום מצוותיך, כל עוד בידי היה הדבר שמרתי על ההבטחה באדיקות. הייתכן שאצטרך להפר את הבטחתי משום שבני נוטה למות? כעת בידך הדבר, בורא עולמים. בידך אפקיד רוחו ובידך אפקיד הבטחתי'. לאחר מכן חזרתי לכאן בידיעה ברורה שמשהו חייב לקרות, וכעת אין לי ספק שלאחר כל התפילות הרבות המילים האלה היו המכריעות..."

ואם נחזור 50 שנה אחורנית, הרי בעקבותי נמשכו גם אחי לחיים של תורה, עלו ארצה והקימו בתים לתפארת וגם מוסדות חינוך ידועים כמו את התלמוד תלמוד תורה "שתילי זיתים", הישיבה הקטנה "משכנות הרועים" והישיבה הגדולה "יסודות". ראו מה נבנה מהקבלה ההיא בכותל שלא לשוב למקום שירחיק אותי מחיים של תורה.

מתוך אנשים מספרים על עצמם 7 , חיים ולדר, קיבלתי במייל מ-הרב מנחם אזולאי, לזכות נהוראי בן אורה למשפחת חדד יהי רצון שיזכה להיות חסיד ירא שמים ולמדן בכל ימי חייו אמן.