ויש לבאר ששני פירושים אלו מורים הם דרך בעבודת האדם לקונו:

הפירוש הראשון, שנח היה "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות" – מלמדנו עד כמה צריך יהודי להתמסר לשליחותו, להשפיע ולסייע לאלו הנמצאים בשפל המדריגה, ואפילו לכאלו שמצד מצבם הרוחני נדמים כ"בהמות" ו"חיות"; גם אם הדבר כרוך בטורח רב, עד כדי מצב של "גונח וכוהה דם" ר"ל, עליו להמשיך ולקיים את שליחותו, ויהי מה.

ומצד שני, כאשר יהודי מרגיל את עצמו שלא להתחשב בהטורח והקושי, אלא להתמסר לשליחותו של הקב"ה בכל מצב – עלול הוא לחשוב, כי כשם שהוא מוכן לוותר על מנוחת הגוף שלו וצרכיו הגשמיים, כך ינהג גם עם זולתו "בחוזק יד" ויתבע ממנו שיוותר על צרכיו שלו.

וזהו שמלמדנו הפירוש השני, שנח נענש רק משום "שאיחר מזונות לארי", והיינו כי לצרכי הזולת יש לדאוג בשלימות, ואם מחסירים בכך – מגיע על כך עונש ח"ו.

הווי אומר: מעצמך צריך אתה לתבוע מדרגות נעלות; אולם בשביל הזולת צריך אתה להעמיד את כל מה שהוא צריך, "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", בעתו ובזמנו! 　

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ה עמ' 53 ואילך)

לעילוי נשמת

נלב"ע ביום ט"ז תשרי ה'תש"ע

תנצב"ה

לעילוי נשמת

הרה"ת צבי אריה אהרן ב"ר אליהו ע"ה

נלב"ע ביום ל' תשרי