ביום הכיפורים אין שום מצווה של עשייה - אין שופר, אין לולב, אין! וודאי שמתפללים, אבל זוהי תקנת חכמים, לא מדאורייתא.

יום הכיפורים מוגדר על ידי הרמב"ם – כיום "שביתת העשור" (יום הכיפורים חל ביום העשירי לחודש תשרי) - יום של שביתה, יום של "לא": לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, לא חיי משפחה – ביטול הפעילות האנושית.

לא האדם עושה את יום הכיפורים, ריבונו של עולם הוא שעושה את יום הכיפורים. יש הארה ביום הכיפורים שחודרת אל הלבבות. האדם רק צריך לא להפריע לאורה הזאת לחדור אליו, ולכן התורה מצווה אותנו לא להתעסק בדברים החומריים: אל תאכל, אל תשתה – כל אלה מפריעים.

יום הכיפורים זהו יום שמצד עצמו יש לו ערך של קדושה, של קרבת ה', ואנחנו רק משתדלים, על ידי עינויי היום והתפילות להסיר את המחיצות, ולהטות אוזן לשמוע את קול ה'.

הדבר דומה למקווה. מקווה מטהר את האדם בין אם כיוון את כל הכוונות על פי תורת הקבלה ובין אם לא. אפילו מי שעבר על גשר ונפל למים – נטהר. עצם המקווה מטהר, כך יום הכיפורים - עיצומו של יום מכפר!

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים... ואומר: מקווה ישראל ה' – מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה, ב).

אור ה' הוא מקווה, והאדם טובל בהארה האלוקית של יום הכיפורים ובזה הוא מיטהר. אלא, כשם שבמקווה יש צורך בהסרת החציצה כדי שאומנם נזכה לטהרה, כך בעניין יום הכיפורים יש צורך להיזהר מחציצה, מכל מה שמפריע לאורה האלוקית לחדור.

לכן עלינו לעשות תשובה, ובמיוחד על עבירות שבין אדם לחבירו, אדם שלא ביקש סליחה מחבירו – "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו" (יומא פה, ב).

אי הסליחה והעוונות שבין אדם לחבירו מעכבים ומפריעים לאורה של יום הכיפורים מלחדור בנו.