"והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג,טז). 'והיה לאות וגו'- בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפילין. קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. מכאן אמרו מצות ארבע פרשיות של יד הם בכרך אחד. ד' פרשיות של ראש הם ד' טוטפת, ואלו הן" קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו' (מכילתא). אולי אפשר להביא כמה עניינים שנירמזים בהלכות של התפילין. שמדוע בראש מחולק לארבע בתים, ובשל יד זה באחד? וניראה שביד הוא כנגד הלב, שבו שני היצרים שצריך לאחדם לה': '"בכל לבבך” בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה) ולכן זה בבית אחד, לומר ששניהם מה', שניהם למטרת הקדושה, שלא יהיה פילוג. ואילו בתפילין של ראש שזה כנגד הנשמה (שבראש [“ויפח באפיו נשמת חיים”]), זה מרמז על הקדושה בנו, ולכן ארבע כנגד שם הויה (שהוא ארבע אותיות), או כנגד 4 סוגים בבנ"י (שמחולקים במצוות אלו מאלו) שזה כהנים לוים ישראלים ונשים. או שזה בא כעין כנגד הציץ שאצל הכה"ג שהיה רשום בו "קדש לה'” (סוכה ה,א) שאנו שמים עלינו להכריז שהכל קודש לה', ולכן 4 בתים כנגד "קדש ל" (כעין בית לה' בעולם, ע"י הבתים) ושם ה' זהו ההזכרות של שם ה' שמופיעים בפרשיות עצמם. או כנגד אותיות נשמה (4 אותיות) כנגד הנשמה שבראש שדרכה אנו מקדשים את העולם, בתור אדם שמתקן את העולם לה'. או שזה כנגד העיניים ("בין עיניך") שלכל מקום שנביט ניראה את ה', ולכן ארבע כנגד ארבע רוחות העולם (שנחבר כביכול בין ראית העיניים למה שנאמר על בין העיניים, שזה האף, שבו נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים"). והנה נאמר ברש"י (במדבר טו,לט) '… העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות' לכן מניחים תפילין על היד כנגד הלב, ועל הראש כנגד העיניים, כדי לכופם לעבודת ה'. והנה הציץ של אהרן היה "על מצח אהרן" (שמות כח,לח) ואילו תפילין של ראש הם בשיער, ניראה שזה משום שהכה"ג הוא עושה גילוי ה' גדול בעולם, כמו שבמקדש היו עשרה ניסים תמידיים (אבות ה,ה) ולכן הוא מגלה ה' בגלוי, ולכן זה על מצחו, בגלוי. אבל התפילין הם שלנו, שאין בהם שם ה' גלוי ממש, אלא ניסתר, ולכן שם ה' מופיע בקלף שבתוך התפילין ולא ניגלה אחוצה, שלא כציץ שרשום בגלוי. לכן הוא נימצא על שיער, שהשיער מכסה את הראש, כאינו גלוי (ואמנם גם הכה"ג לובש תפילין אבל זה כחלק מכלל בנ"י, ולא מצוה מיוחד שלו). את התפילין של יד מניחים על השריר של היד החלשה, כנגד שבאים לכפות את הקדושה על צד החולשה שבעולם, שחולשת העולם הוא שה' ניסתר, וקושרים ביד ימין (שזה עוד סיבה להניח בשמאל) שבה כותבים ס"ת, שע"י התורה אנו באים ופועלים להחיל על העולם את גילוי ה'. (וכן פועלים בימין לעשיה חזקה, שפועל בכח חזק על העולם לקדשו). ואולי יש ארבע פרשיות כנגד התורה מה', שבראשית, שמות, ויקרא ובמדבר נאמרו ע"י ה', ולכן למעלה מחולק לארבע, כנגד שניתן מלמעלה. ואילו ספר דברים נאמר ע"י משה, ולכן ביד כנגד התחתון (משה) זה אחד, אולם גם בדברי משה יש דין של תורה אלקית, ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ולכן יש בה את ארבעת הפרשיות, כנגד שאר הספרים, לומר שבספר דברים זה בעצם מאוחד עם הספרים שמה' ממש, שהם אותו דבר, שספר דברים הוא "משנה תורה" (ראה ספרי דברים יז,יח) הוא בעצם חזרה על התורה, כך שהוא בעצם גילוי של ארבעת הספרים האחרים בצורה מיוחדת דרכו (ולכן זהו עדיין ארבע פרשיות). ואולי תפילין הם כנגד יציאתנו ממצרים "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" (שמות יג,ט), ביציאת מצרים שיעבדו את גופנו ורוחנו (שהגיעו לשער המ"ט) ולכן בראש כנגד רוחנו, ובזרוע כנגד גופנו (בזרוע עובדים, שבכך שיעבדו אותנו). והשעבוד היה צריך להיות "ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג) ולכן כנגד זה ארבע, וזה בראש כעין שמראש כך היה צריך להיות, או שנאמר זאת לאברהם ב"ידע תדע", שזה כעין ראית העתיד, וזהו בין העיניים, וזה הבנה וידיעה (במחשבה בראש) של מה שיהיה. וביד זה בית אחד שה' גאלנו ב"יד חזקה ובזרוע נטויה" (דברים כו,ח) שזה (יד וזרוע, לשון) אחד. או בעשרה מכות (ש10 בגימטריה קטנה זה 1, כמו ש400 בגימטריה קטנה זה 4). או שהארבע מאות שנה נחשבים מהולדת יצחק: 'כי גר יהיה זרעך- משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה' (רש"י. בראשית טו,יג) ועל יצחק נאמר "את יחידך" (בראשית כב,ב) ולכן "זרעך" זהו יצחק (ולא שאר הבנים שנולדו לאברהם), ולכן אחד כנגד יצחק ממנו נימנה ת' שנים. ואולי ביד זה אחד כנגד מצרים שהיה לפני מתן תורה, ולכן ניראה כלפי חוץ רק החומרי שבבנ"י, ששיעבדו אותנו, וזהו ביד-חומרי. ואילו ארבע בשל ראש זה כנגד ארבעה מלכויות שהם לאחר מתן תורה, ואז כבר יש בנו גילוי דעת ה' שבתורה, ולכן בראש [ועוד שאף כשאנו תחתיהם, אנו עדיין קשורים לתורה, כעבדי ה', ולכן קשורים לעליון- קדושה כשמים, וזהו ראש]. (וגם שאר הגלויות שורשם בגלות מצרים, שהיתה כמעשה אבות שסימן לבנים, ולכן זהו חלק מזכר לגלות מצרים וכן ליציאה מגלות מצרים, שגם מהם ניגאל). ואולי ארבע כנגד ארבעים יום שמשה היה בסיני, שאז היה כעין מלאך עליון, כאילו רק נשמה- “ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט,ט) ולכן כנגד הראש, שזה כנגד הנשמה. וכן היה אז כרוחני, ולכן כדעה שנימצאת בראש. וביד זה אחד, כנגד משה שבא בשם כל ישראל להוריד את התורה, שהיו כאחד '"ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד' (רש"י. שמות יט,ב) והוריד בידיו "ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו" (שמות לב,טו) ולכן ביד בית אחד. והנה התפילין הם כנגד תיקון העולם שעל ידנו (ולכן הוא על כל אחד בניפרד, כי לכל אחד יש תיקון שלו בעולם) ותיקון העולם רק מתקדם, שאין הליכה אחורה בזה, ולכן גם בכתב שבתפילין אסור לכתוב למפריע (ואם כתב פסול). ואילו התורה זה גילוי ה' בעולם, שכל התורה שמות ה', וגילוי ה' בעולם, ובזה יש פעמים שה' ניגלה בעולם ולפעמים ניסתר (שלא מתגלה בגלוי ממש) ולפעמים למפריע מתגלת יד ה', שרואים בהסתכלות לאחור את יד ה' שלא ראו בהתחלה, ולכן בס"ת אפשר לכתוב גם למפריע. שלא תפילין ומזוזות שהם כנגד התיקון שלנו בעולם (ולכן בנו ובבית שלנו [שהמזוזה היא חובת הדר שם]) שזה רק מתקדם לקראת תיקונו השלם. ולכן מצויין בתפילין (ובמזוזות) השם 'שד-י', שהוא: 'רבי נתן ורבי אחא, ורבי ברכיה בשם רבי יצחק: "אני א-ל שד-י”, אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים דיי, לארץ דיי, שאלולי שאמרתי להם דיי, עד עכשיו היו נמתחים והולכים' (בראשית רבה מו,ג) שהכוונה שנעשה הפסק שלא ימשכו, שאז היה חיבור בניהם, אלא יש הסתר בעולם הזה הגשמי. ולכן מובן שהפרוש בפשטות הוא '"אני א-ל שד-י”- אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה לפיכך התהלך לפני ואהי' לך לאלוה ולפטרון' (רש"י. בראשית יז,א) (שזה קשור לדרשת חז"ל) שכך יש מספיק קשר לקדושה בעולם כדי שאדם יוכל לגלות את ה' בעולם ולקדש את העולם, ולכן בשלב זה נעצר. וזה נאמר בהקשר לברית המילה שזה חל על האדם, שזהו מעשה האדם לתיקון העולם. ולכן: '"והיה תמים"-... ולפי מדרשו: התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. ד"א, והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' אברים, ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח כמנין איבריך' (רש"י. שם) שזהו תיקון האדם, שיהיה שלם בעולם, ובעקבות זה גם יתוקן העולם (שזהו הברכות שנאמרו אח”כ בפס'). לכן בתפילין יוצרים את השם 'שד-י' (ובמזוזה רושמים) שהוא כנגד תיקוננו את העולם. אבל שאר שמות ה' רשומים בקלף ולא ניראים בחוץ, כי זהו תפקידנו לגלות את ה' הניסתר בטבע, שכלפי חוץ רואים רק את הטבע שבעולם- ההסתר, כמו שהתגלה בשם שד-י, שאמר לעולמו די, שלא ימשיך ליתגלות אלא ישאר ניסתר. ואולי ארבע בראש כנגד מעשה מרכבה, שיש בה ארבע דמויות (של נושאי המרכבה של ה') וזהו למעלה בשמים, ולכן על הראש. ואילו ביד זה כנגד העולם שלנו, ולכן כנגד מעשה בראשית, שהעולם הוא אחד. וכך מחברים לקדושות העליונות של גילוי ה' בעולם. ואולי ארבע כנגד יציאת מצרים, שיצאו בזכות: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויקרא רבה לב, ה) שזה הראה לכולם את יחודם ששונים משאר המצרים, ולכן בראש, שניראה לכולם, וכן מבינים בהגיון שזה מראה על שונותם (שההבדלה היא בדעת- בראש, ולכן בו מבדילים בהם כבנ"י ע”פ ארבע שינויים אלו). ומצד שני, מהצד הפנימי, יצאנו כי יש לנו יעוד בעולם, וזהו אחד ככנסת ישראל, וביד שאנו פועלים בעולם לתקנו, וזה מהצד הפנימי, נשמתנו, ולכן ביד החלשה, כניסתר שאינו מוכח בגלוי חזק. והתפילין שבראש מקומם עד מקום שמוחו של תינוק רופס, שזה כעין מרמז על התינוק שצא לעולם, אולם עדיין ראשו לא ניסגר כמו בשאר חייו, כעין שרומז על המשכיות מהיותו בבטן: '...וכיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו' וכו' (נידה ל,ב) שההמוח רופס כעין רמז לסגירה והפתיחה כשנולד, רק שהראש עדיין לא ניסגר, ולכן כעין קשור למקודם, לזמן שהיה עם נר קדוש דלוק על ראשו, שלכן ראה מסוף העולם ועד סופו. ניראה שזהו אור התורה ("כי נר מצוה ותורה אור”), שמלמדים אותו במעי אמו (כמובא שם מיד בהמשך) והוא האור הגנוז שמביטים בו מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב,א). ולכן אנו שמים את התפילין שם (לדעה שזהו סוף השיערות, ואפילו לדעה שזה רק הצד הפנימי יש שייכות לשם, שלא לעוברו) לומר שאנו באים בחיינו לעשות בעולם מה שתכננו לנו לתקן את העולם, שלכן התינוק עם נר דלוק ולומד תורה ורואה כל העולם, להראות שזהו מטרתנו בעולם, קידוש העולם כולו לה'.