אין דבר כזה "כסף קטן". (3 תגובות לחידוש זה)
אין דבר כזה "כסף קטן". בסוף, הכל הופך לחבילה גדולה!
אחד הממתקים הנפלאים שיש בתורה, זה "העצות הטובות" הפזורות בה, העוזרות לאדם לצלוח את החיים ביד רמה ועוצמה רבה, ומַחְכִּימַה ומיישרת את חשיבתו, כמו שאמר דוד מלכנו בספר תהילותיו, תּוֹרַת ה' תְּמִימָה... מַחְכִּימַת פֶּתִי: (תהילים י"ט ח').
במאמרנו, נחזה הפעם בעצה נפלאה הטמונה בפרשה, אשר היא בעצם "סוד ההצלחה" של כל העניינים, גם הרוחניים וגם הגשמיים.
ומחמת שחלק מקוראי המאמר לא היו במצרים בשעה המרגשת שיוסף התוודע אל אחיו, נפרוס לכבודם את הפרטים - ונשתף אותם בנתונים:
כאשר יוסף ניגלה לאחיו, עוף מצרי הוליך את הקול - והעביר את המידע הרגיש הזה עד למרומי כס המלוכה, עד לאוזניו הארוכות והעמוקות של פרעה מלך מצרים. ובאותו רגע שנודע לפרעה שאחי יוסף נמצאים בארצו, הוא נכנס ללחץ - ומוחו פעל בקדחתנות!!!
פרעה חפץ בכל מאודו להשאיר את אחי יוסף בארצו. לא היה לו ספק שזה צעד רווחי וכלכלי. שהרי אם "יוסף" הפיקח פתר נכון את חלומותיו והצליח לנתב את המדינה בצורה נפלאה ולהצילה מחרפת רעב, אין ספק שאם יהיו במצרים עוד כמה "יוספים" כאלו, אזי המדינה תרוויח מכך המון, ובפרט לאור המשפט הגאוני של "מה שרואים מכאן לא רואים משם", ומה שרואים עשרה לא רואה האחד, אין ספק שהעסקה כדאית.
לפתע עטה הסוחר פרעה על עצמו את שריון האדם החסוד והמוסרי, ובשם "הכרת הטוב" שמצרים חייבת ליוסף על כך שהצילם מחרפת רעב, הוא נפגש עם אחי יוסף - ונאם בפניהם את הדברים הבאים:
אתם יודעים שהעולם נמצא בתקופה של "רעב כבד". זה גם לא סוד שעל פי החלומות עם הפרות והשיבולים, שנשארו לנו עדיין חמש שנים קשות של רעב. ומחמת שבמצרים יש אוכל בשפע, עצתי לכם שתחזרו לביתכם בכנען, תביאו משם את אביכם הזקן, וכולכם תעברו להתגורר כאן לידי - בכדי שאוכל לדאוג לפרנסתכם ומאכלכם עד שהרעב יסתיים.
פרעה לא מסתפק בכך, והוא מגדיל את רוחב ליבו - ומודיע לאחי יוסף את המשפט הבא: וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם, כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא. אל תטרחו להביא את רכושכם, השאירו אותו בביתכם הישן, ובואו לכאן וקחו מה שתחפצו - בחינם.
אך למרבה הפליאה, כאשר יעקב אבינו התארגן לירידה למצרים, הוא לא הסכים לוותר על רכושו הישן!!! הוא נכנס לחנות המשווקת מזוודות, רכש מזוודה גדולה, ולתוכה הכניס את כל חפציו, וכמו שנאמר וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ: (מ"ו ו').
והשאלה נשאלת: יעקב, אבינו היקר! הרי בעוד כמה זמן תגיע למצרים, ופרעה הבטיח לך שיתן לך שם "כל טוב". אם כן, מדוע אינך נוטש את רכושך הישן? מה יועילו לך פרוטות אלו, אם אתה עומד לקבל את "כל טוב ארץ מצרים"?
השאלה הזו אומנם יפה. אך כדאי לדעת שהתשובה מאוד נוקבת ועמוקה, וטומנת בחובה את "סוד ההצלחה" של כל העניינים, גם ברוחניות וגם בגשמיות. מה כוונת המשורר והפייטן?
כאשר נחשפנו מקודם לְדִבְרֵי פרעה שאמר לאחי יוסף "וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם - כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא", התפעלנו מפרעה והערצנו אותו על המילים הכבירות הללו. לדעתנו אלו מילים של אדם עוצמתי עם לב אבירי ונדבן, מותק ולארג' ואצילי, רחום וחנון ורב חסד... אך התורה הקדושה מגלה לנו, שיעקב אבינו חשב אחרת.
יעקב אבינו שחי תמיד מתוך גישה "שאסור לזלזל בדברים קטנים" וחובה להעריכם ולייקרם תמיד, ראה בדברי פרעה זלזול והפקרות במוסריות ובערכים!!! לדעתו, הגישה של פרעה משדרת הפקרות ובזבזנות, והיא הרסנית ופסולה עד מאוד!!!
לכן, למרות הידיעה שהוא עומד לקבל במצרים "כל טוב", עדין הוא לא זנח את "כספו הקטן" - את רכושו הישן, ולקחו עימו למצרים.
ומדוע יעקב לא הסכים להתגמש "רק הפעם" בהשקפתו? והרי באמת ממונו הישן - לא ישפר את חייו בעתיד, משום שהוא עומד לקבל "ויזה פתוחה" ממלך מצרים - והוא יכול לגהץ אותה עד שיגמר לה "הפס המגנטי". אם כן מה כל כך גרוע בעצתו של פרעה?
סוד גדול מגלה לנו יעקב: כל ההצלחה והגדולה של האדם, מורכבת מדברים קטנים. ומי שמרגיל את עצמו לזלזל בדברים הקטנים, מזיק לנפשו ומעוות אותה, וזה יפגע בו אחר כך בעתיד. מה הכוונה?
לפני שנים רבות, צעד ברחוב העיר עקיבא הרועה (שלאחר מכן הפך "לרבי עקיבא"), ומחשבות טרדו את שלוותו. אומנם חפץ הוא מאוד ללמוד תורה, אך נראה לו שהמשחק כבר מכור - ואינו ניתן לשינוי.
סוף סוף הוא כבר הגיע לגיל 40, כאשר את מיטב ימיו ושנותיו הוא מיצה בין יערות וצוקים, ובעצם כל עולמו מורכב מכבשים וחליל ותרמיל ואזורי מִרְעֵה, ולא נראה לו שהתורה יכולה לחדור ללב גשמי שכזה.
לפתע צדה עינו מחזה תמוה ביותר. במרכז הדרך ניצב לו סלע אדיר מימדים, ובראשו ננקב חור מפולש - עד לתחתית!!!
עומד עקיבא הרועה בפה פעור לנוכח "התגלית" הזו, וסיקרן אותו מאוד לדעת מיהו אותו גיבור אשר קדח וניקב את הסלע העצום הזה.
[אנו שחיים בדור הטכנולוגיה והקשקושיה, לא מבינים מה כל כך תמוה כאן. הרי יש היום מכונות לייזר נפלאות וקודחי יהלום המחוללים פלאות ומנסרים קירות, ואין כל בעיה לקדוח סלע אדיר - מקצה לקצה. אך בל נשכח שהסיפור שלנו אירע לפני קרוב לאלפיים שנה - בו לא היו מכונות ושאר ירקות, ובאמת לחורר סלע מקצה לקצה, זה היה דבר רחוק ומופקע מההיגיון].
לפתע נושא עקיבא את עיניו אל על, ומה הוא מגלה? טיפה קטנה נושרת לתוך נקב הסלע. הוא ממתין מספר שניות, ושוב נופלת טיפה על הסלע... טיפה, ועוד טיפה, ועוד אחת...
לפתע "תפס" עקיבא הרועה את עומק המציאות, וברגע אחד גילה מיהו אותו גיבור שחדר את שריונו של הסלע וקדח בו את החור המפולש.
במשך שנים רבות הסלע הזה חשוף לטיפות המים, וכל טיפה שנפלה עליו "התנגחה" בו והשאירה עליו "מעט רושם", וכעבור הרבה זמן, הצטרפו כל "הרשמים" הללו - והפכו לחור אחד גדול.
באותו רגע עשה עקיבא את "הקל וחומר" הבא: אם מים רכים ועדינים מצליחים לחדור את שריונו של סלע מוצק וקשה, התורה שהיא "אש", לא יכולה לחדור אל ליבי העשוי "מבשר"?!
באותו רגע החליט עקיבא על השינוי - וקיבל עליו עול תורה, ולימים הפך מעקיבא הרועה - לרבי עקיבא, בעל האימפריה הגדולה של עשרים וארבע אלף תלמידים.
המעשה הזה מלמד אותנו סוד ויסוד גדול, ומחכים אותנו בכך שדברים קטנים, הם בעצם כלל לא קטנים!!!
אפילו "טיפות מים", קטנות, שקופות, שקטות, אין לזלזל בהם כלל, משום שבמשך הזמן, הם מגיעים לאותה עבודה של מנועי הדיזל ושיני הלייזר ומקדחי היהלום, ויכולים אף לנקב סלע אדיר - בהצלחה רבה!!!
משמעות הדבר, שפעמים רבות ההצלחה הגדולה - היא בעצם אוסף של השקעות קטנות, אשר עם הזמן חֲבְרוּ יחד והנפיקו את "ההצלחה המושלמת".
מי שמתבונן במסר הזה מגלה ראיות נוספות – כמעט בכל פינה: "השעה" מורכבת מאלפי שניות. "ארגז החול" מורכב מרבבות גרגרים. "הים" מורכב ממיליארדי טיפות. מתברר לנו שהדבר הקטן הוא כלל לא קטן, ובעצם הוא המרכיב והמוביל אל הדבר הגדול.
יותר עמוק! בחוקי הפיזיקה ידוע, שכל דבר בעולם מורכב מאטום - פרוטון, נויטרון, ואלקטרון. במילים אחרות: כל דבר בעולם - מורכב ממכלול של דברים קטנים. אם כן כיצד ניתן לזלזל "בדברים קטנים"?.
בטרם נמשיך, נביא כאן חמישה גימטרייאות מחכימות בנושא זה, המכילות את המסר שלמדנו כעת.
* אסור לזלזל בדבר קטן, מפני שסופו להפוך לדבר גדול (1790). מי שמזלזל בדבר הקטן, לעולם לא יצליח להגיע אל הפסגה ואל המטרה (1790 עם הכולל). * דבר קטן (367 עם המילים), הסוד להגיע אל ההצלחה (367). * הדבר הכי קטן (409 עם הכולל והמילים), יכול לחולל מהפך מאוד גדול (409). * אם תאסוף את כל הדברים הכי קטנים (1544), תגיע מהר אל השלמות (1544 עם המילים) * רוצה להעפיל אל השלימות? (1352 עם המילים) תשקיע בדברים הקטנים! (1352). [המילה "שלימות", מופיעה אצל חכמי התורה בשתי אופנים. אחת עם י' - עיין רמב"ן בראשית ה' ג', והשניה בלי י' - עיין שיטמ"ק ב"ק יג. ד"ה ואני אומר].
את ההשקפה הזו חי יעקב אבינו, והחשיבה הזו הייתה עטרה לראשו. לכן, למרות שפרעה לחץ עליו שיפקיר את ממונו הישן ויתעלם מאותו "כסף קטן" - מחמת שהוא עומד לקבל במצריים "סידור מלא", עדיין יעקב לא שינה את העיקרון וההשקפה הצרופה - שלעולם אין לזלזל בדברים הקטנים, ולקח איתו את כל רכושו למצריים. הוא לא יכל לנהוג אחרת, משום שזה נראה לו הפקרות של סולם המוסר והערכים!!!
המסר שיש כאן כל כך עמוק ונוקב, והוא אחד התרגילים הכי חזקים שבהם משתמשים יצר הרע ויצר הטוב. בואו ונראה את הנתונים מקרוב.
יצר הרע מבקש מהאדם לזלזל רק "מעט", ובסוף הוא כובש את כל היראת שמים של האדם.
לדבר "מעט" בבית כנסת, "פעם אחת" לוותר על ברכה, לרפרף "קצת" בעיתון לא כשר, "מידי פעם" להתגמש בנושא שמירת העיניים, להזיז את הגבולות באינץ' אחד... והאדם לא יודע שכשם שההצלחה הגדולה מורכבת מהרבה "דברים קטנים", כך גם "הנפילה הגדולה" והירידה התלולה - מורכבות מהרבה דברים קטנים, ומי שמתרגל לזלזל בדברים קטנים, בסופו של דבר עלול לעמוד בפני שוקת שבורה ולאבד דברים מאוד גדולים.
הרבה אנשים הנמצאים בדרך לרבנות, בטוחים שהם סוחבים מאחריהם "מטען גדול" - והגירושין שלהם מוכרחים ומחויבי המציאות. אך כאשר אתה יושב איתם ומכניס אותם "למעבדה", התמונה משתנית - וכדלהלן:
יוני ויונה כבר אינם זוג יונים, והשמחה מהם והלאה. זה לזו כבר לא אומרים שלום, ואינם מחליפים אפילו מילה לרפואה - במשך כל היום. הם לא מחייכים, תמיד מתחככים, ושלום ביתם הפך "להיסטוריה".
הזמן חלף ודלף, והשניים הגיעו למסקנה שהשוקת שלהם שבורה, ואין טעם להמשיך כך את השגרה, ולטובת כולם מומלץ לפרק את השותפות והחבילה. אך בטרם הם ניגשו לרבנות לתפוס מקום בתור הארוך שיש שם, החליטו השנים ללכת לייעוץ.
הם פנו אל בית הרב, נקשו על הבית... כעבור כמה רגעים פתח להם הרב את הדלת - עם מאור פנים וחיוך. הם הוכנסו אל הקודש פנימה, התמקמו על הכיסאות, והחלו להשתפך. הוא כזה... היא כזו... נראה לנו שכבר מזמן איננו עונים על התואר "צמד חמד", ומזוג יונים צחורות ויפות - הפכנו לזוג נעליים שחורות ובלויות... ואתמול הגענו למסקנה שאיננו מתאימים - ועלינו לעצור את השותפות.
הרהר הרב מספר שניות, ניגש אל "לוח השנה", עשה "רברס" לתאריך וחיפש את יום חתונתם, לקח עט - חייך - ושאל: היום הראשון היה נחמד? בטח! יש אפילו תמונות. הרב סימן על היום הזה "וִי" - והמשיך. השבע ברכות... הירח דבש... השנה הראשונה... "וִי", ועוד "וִי", ועוד אחד... הרב ביקש מהזוג להצביע על התאריך שבו התחילה הבעיה, אך בני הזוג לא הצליחו לשים את היד על היום המבוקש!!! בעצם מעולם לא היו להם בעיות גדולות ומעידות חמורות וחריגות - אשר יצרו את "משבר הנישואין" הנוכחי.
בשורה התחתונה, שניהם הודו: האישה אינטליגנטית, מבשלת, מכבסת, מנקה, יש לה ידי זהב, לב רחום, אופי חַנוּן... הבעל אף הוא פרח לתפארת, מביא פרנסה, מתנהג יפה אל הילדים, הוגה דעות ומשורר, זמר חזן ופייטן...
מתברר שמאחרי משבר הנישואין שלהם, בסך הכל יש כמה "דברים קטנים", אשר כל דבר בפני עצמו נסבל. אלא שצירוף כל הדברים הקטנים, מהווים "פקעת אחת גדולה וסבוכה".
הרב בחן את הנתונים, התעמק בדברים, ולאחר מכן ניסה ביחד איתם לעשות "סדר" בבלגן. הוא נתן להם "טיפי ייעול" לפיתרון הבעיות הקטנות שהתגלו, הסביר להם כיצד "לכבות שריפות", הזמין אותם "לשיחת המשך" בנושאים בונים, כמו חיוך מול חיכוך, הבנה מול הפגנה, הבלגה מול הפגזה... וכעבור תקופה, הזוג חזר לפרוח ולשמוח מתוך אושר ויושר, והגדרתם כבר אינה זוג נעליים קרועות ובלויות, אלא זוג יונים נעימות צחורות ויפות.
הנה, שוב פעם גילינו "שדברים קטנים" אינם כל כך קטנים, וכאשר הם מתקבצים יחדיו, הם עלולים ליצור מִשְקַעִים חמורים, ולהפוך לדבר אחד גדול וכואב - הנקרא "גט".
עד כאן ראינו כיצד יצר הרע לוקח "דברים קטנים", ועושה מהם דבר אחד גדול. כעת נגלה שגם יצר הטוב עובד בשיטה הנפלאה הזו.
יצר הטוב לא בא לאדם ומבקש ממנו "לסיים כעת את הספר". מה הוא עושה? הוא משכנע את האדם לעשות קביעות יומית של "שתי הלכות", וכעבור תקופה הלומד מגלה שהוא סיים את כל הספר!!!
אני הכותב מכיר משפחה שקוראת כל שבת בסעודות שבת "הלכה אחת" מתוך ספר קיצור של הלכות שבת - ולאחר מכן הם מבארים את אותה הלכה בשפה עממית, ובמשך הזמן הם כבר זכו לסיים את הספר מספר פעמים!!!
מסופר על אחד מחכמי ישראל, שהיה מסיים את הש"ס כל שנה, ובסוף השנה היה עושה "מסיבת סיום". שנה אחת, כשבועיים לאחר הסיום השִׁגרתי, הזמין הרב את ידידיו למסיבת סיום נוספת.
התפלאו ידידיו ושאלו: והרי רק לפני שבועיים סיימת את הש"ס, וכיצד יתכן שתוך 14 יום סיימת אותו פעם נוספת?
ענה הרב ואמר: כל יום יש לי "סדרים וזמנים" שבהם אני לומד את "ההספק היומי" שלי, ועל ידי כך - כעבור שנה אני מסיים את הש"ס. אך דעו לכם "שברגעי הפנאי" איני משחק, גם אותם אני מנצל - וחוטף בהם חתיכת לימוד תורה. פה שתי דקות בהמתנה לרופא, שם דקה המתנה לאוטובוס, פקק תנועה של כמה דקות... דקה המתנה לתור במכולת, ומכל הזמנים הקטנים הללו, הספקתי לגמור ש"ס שלם - וכעת אני עושה את מסיבת הסיום שלו!!!
אכן, אין דבר כזה "זמנים קטנים". משום שזמנים קטנים, במשך הזמן הופכים לחבילה אחת גדולה - וחבל להחמיצה.
גם חג החנוכה מלמדנו את המסר הזה. עומדים להם המכבים חסרי אונים מול פחי השמן הטמאים, ואין הם מוצאים "שמן טהור" להדליק בו את המנורה בבית המקדש. ולמרות שהם יודעים את ההלכה "שבשעת הדחק כזו - מותר להדליק בשמן טמא" (טומאה הותרה בציבור), למרות זאת הם לא מוותרים - וממשיכים לחפש ולחזר אחר פח שמן כשר וטהור.
וכל זאת למה? מדוע הם טורחים ומתעייפים בחיפושים - אם התורה לא מחייבת זאת?
המכבים הקדושים מלמדים אותנו, שלמרות שמבחינה הלכתית הם "מסודרים", זה לא מנחם אותם - והם מחפשים את "השלימות".
משום שכל השקעה קטנה בעבודת ה', הגם שהיא קטנה ולא מעכבת, בסופו של דבר היא מקדמת את האדם בסולם העולה בית אל - ובעתיד היא תהפוך "לחבילה גדולה", וחבל לפספס זאת.
מסר נוסף מתגלה לנו בחנוכה: המכבים מצאו "פח קטן" שהספיק ליום אחד, ועדין היה חסר להם שמן לשבעה ימים (עד שיספיקו לייצר שמן חדש ולהביאו). למרות רצונם הטוב והמאמץ שהשקיעו, מתברר שהם לא פתרו את כל הבעיה. אך בסוף נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים. ללמדך, שמי שמתאמץ על דבר קטן, אלוקים אוהב אותו ומסייע לו ועושה לו ניסים מעל הטבע. שהרי ברוחניות, אין דבר כזה דבר "קטן". כל מאמץ הוא יקר וגדול!
יעקב אבינו חי את ההשקפה הזו, והוא ידע טוב מאוד שהדברים הקטנים הם המפתח והמרכיב של כל הדברים הגדולים. וכאשר פרעה ביקש ממנו להשליך את רכושו הישן, למרות שזה היה נכון מבחינה "שכלית", יעקב לא נהג כך, מחמת שזה היווה עבורו סתירה עצומה לכל ההשקפה הצרופה - שלעולם לא מזלזלים בדברים קטנים.
לאחר שהגענו עד הלום - ונחשפנו לכזה יהלום, עלינו לאמצו בכל ליבנו - ולהחדירו עמוק מאוד לתוך נשמתנו.
ובפעם הבאה שיצר הרע ינסה להכשיל אותנו, אפילו "בדבר קטן", נדחה את עצתו על הסף, ונזכיר לו "שהדרדור הגדול" מורכב מהרבה "מעידות קטנות".
כמו כן, כאשר ידידנו יצר הטוב ידרבן אותנו לעשות מעשה טוב "קטן", לא נתעלם ממנו, ונזכור שמדובר "בעִסקה כדאית", שהרי ההצלחה הגדולה מורכבת מהרבה השקעות קטנות. רוצים לחדד את הדברים יותר?
מי שהיה פעם אצל "צורף", ראה מחזה מאוד תמוה. כל פעם שהצורף צריך לעשות איזו השחזה קטנה לתכשיט, הוא שולף מגש קטן, רוכן לעברו, ומבצע מעליו את ההשחזה. וכל זאת למה? כדי לשמור ולאגור את כל הגרגרים הקטנים שיוצאים בהשחזה ובליטוש.
והשאלה נשאלת: מה יועיל לאותו צורף אותם גרגרים בודדים ומעטים?
אמת. בהשחזה בודדת, יוצאים רק מספר גרגרים - אשר כמעט ואינם שווים בשוק. אך השחזה היום, ומחר, ומחרתיים... בסופו של דבר הופכת "לאונקיית זהב שלימה".
מי שחי את הגישה הזו, משקיע גם בדברים הקטנים - כמו: ניצול הזמן, פרוטה לצדקה, חיוך לאישה, פותח לעצמו שיעור חדש של "הלכה יומית", כמו כן - הוא לא נכנע לאף מעידה, הוא נזהר מכל כישלון בשמירת העיניים, נשמר מכל דיבור פסול, בורח מכל פיפס של מחלוקת... משום שהוא יודע שהדברים הקלים והקטנים, יהפכו בעתיד "לחבילה גדולה וכבדה".
אם נחיה כך, שלום ביתנו ימריא לשחקים, חינוך ילדינו יעלה רמה, שלום ביתו יפרח ויצמח, מצבנו הרוחני ישתקם פלאים, וכל חיינו יהפכו לסיפור הצלחה.
כבר לא יהיו לנו בורות עמוקים וכיסי אוויר חלולים, זמנינו לא יהיה מלאים בנקבים וחורים, ולאחר מאה ועשרים, לא נאמין לתוצאות. כזאת עוצמה רוחנית... כזו פסגה איכותית...
מה דעתכם לנסות את הגישה הזו?
הינך צודק בדברים, זו גמרא מפורשת (בבא מציעא לח ע"א)
אדם רוצה בקב שלו - יותר מתשעה קבין של חברו.
ומבאר רש"י שם בזו הלשון: קב שלו -חביבה עליו על ידי שעמל בהן. וקב שישאר לו מהם -הוא רוצה מתשעה קבין של אחרים.
וכן יעקב אבינו נאבק עם המלאך ועד היום לא אוכלים את גיד הנשה. וממה התחיל כל המאבק?
אמר רבי אלעזר: מלמד ששכח פכין קטנים, וחזר עבורם. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה - לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא עמוד א)
וכן ביארו כך את הסוגיה, רש"י, רבינו בחיי, תורה תמימה. זו לשון רבינו בחיי (בבראשית פרק לב פסוק כה).
לאור הנ"ל, יש סימוכין לדבריך.
אולי אפשר להוסיף עוד עניין בקשר לשאלתו מדוע יעקב הביא עמו את רכושו למצרים,אפשר לומר שאדם רוצה ומעריך יותר את הרכוש שעמל עליו ולא שאחרים מביאים לו, וכן הוא היה כמו אבותיו שנאמר על אברהם "שונא מתנות יחיה" .