ואתחנן

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" (ג,כג).

"כי הכל יכולים לפעול על ידי תפילה ותחנונים, וכי כל גדולי הצדיקים לא באו למדרגתם, כי אם על ידי הנהגה זאת (רבינו הקדוש, ליקו"ת כה).

"תנה בני לבך לי" (משלי כג, כו)

תפילתיו של משה רבינו למען יזכה להיכנס לארץ ישראל מצטרפות לכדי חמש מאות וחמש עשרה, כמניין "ואתחנן". ולמרות כמיהתו העזה, ותחנוניו הבלתי נלאים, בכל זאת נדחית תפילתו ונסתמים שערי שמים בפני תחנוניו אלא שמשה רבינו ע"ה רצה את התפילה. את התחנונים. את הדבקות בה'. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור, הוא התחנן שימשיך לאמור, ימשיך לדבר, שלא יאבד לרגע את האמונה בהשי"ת שהוא שומע תפילת כל פה ומצפה ומתגעגע בתשוקה עזה לתפילתו ולתחינתו של כל יהודי.

פרשת ואתחנן מייקרת את הדרך הנפלאה הזו של תפילות ותחנונים אל ה', והיא משובצת בפסוקים, יהלומים ממש, שבאים ללמד אותנו איך מתחננים, ועל מה מתחננים.

משם דווקא, מהמקום שאתה נמצא בו ומכל מה שעובר עליך. כי אין שום עצה אחרת אלא להרים את הראש ולצעוק ולזעוק ולהתחנן לפני ה' שימלא מחסורו. בשום פנים ואופן לא ליפול למקומות המסוכנים האלה של עצבות, של כעס, של יאוש, של ויתור והרמת ידיים, של האשמה עצמית. ומצאת. גם אם הישועה מתמהמהת, אתה תמצא מזור לנפשך. כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה, התחנונים הבלתי פוסקים האלה, הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו.

להתחנן עם כל הלב. רבונו של עולם אני רוצה רק אותך! לא מעניין אותי העולם הזה בכלל ! רק אותך אני רוצה! כשאדם ככה רוצה את ה', אז הוא נותן לה' את הלב שלו, את האהבה שלו, את החשק שלו, את הכסופים שלו, את כל הטוב שלו.

כשאדם רודף אחרי התאוות, אז הוא נותן את הלב להסטרא אחרא ח"ו. ואז הוא נשאר ריק, בלי לב, בלי רצון, בלי חשק, אין לו כוח להתפלל, אין לו כוח להתבודד, את החיים שלו הוא נתן לסטרא אחרא ח"ו.

כשאדם רוצה את ה' וקורה שהוא נכשל בעבירה, הוא מיד זועק לה', מתחנן לה', אותך ה' אני רוצה, לא את העבירה, תסלח לי, תרחם עלי, לא רוצה את הגיהנום הזה, רוצה את הגן עדן שלך! רוצה רק אותך לאהוב!

להתאוות רק אליך! שאני אהיה כולי געגועים אליך! כיסופים אליך! ה' תציל אותי! תשובה כזו מתקבלת מייד.

לא מספיק לדעת, צריך להוריד אל הלב. לחבר את המוח אל הלב. הקב"ה אומר "תנה בני לבך לי", תתן לי את הלב שלך, את הלב שלך אני רוצה, את הפנימיות , את החמימות לדבר מצוה, את השמחה של מצוה. התרגלתם לחושך, אתם כבר לא מבקשים את האור.

אתם משבחים אותי, תשבחו עם כל הלב. שלא יתקיים בכם מה שהתריע הנביא ישעיהו "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיהו כט, יג)

תלמדו לדבר איתי, למה לחכות עד שבאות צרות ח"ו ואז נפתח הלב, ואז כבר מוצאים זמן לדבר עם ה'.

הלב שלנו מנותק. כל אחד שקוע בעצמו. כדי להרגיש את הצער של השני צריך לעצור לרגע, להתבונן, לדמיין מה עובר עליו, מה עובר על משפחה שברגע אחד נהפך עליה עולמה. אם נעצור, נתבונן, ננסה לדמיין, לא שייך שהלב ישאר רדום.

צריך להכניס הרבה לב לחיים שלנו. הרבה אהבה הרבה עידוד ותמיכה. ילד צריך לשמוע הרבה שבחים. כמובן על דברים נכונים. צעקות זה יותר לשחרר את הכעס מלבו של ההורה, זה לא באמת לחשוב על טובתו של הילד. זה נכון לא רק לגבי ילדים, זה אתה עם עצמך, ועם אשתך, ועם חברים, ועם שכנים, עם כל אחד. להגיד מילים טובות, להתפעל מהטוב שאתה רואה אצל השני.

צריך להכניס הרבה לב לתפילות שלנו. אבא שבשמים, תרחם על הילד שלי! תן לו רצון להתפלל! תן לו אהבה ללימוד התורה! תאיר לו את אור האמת! תרחיק אותו מחברים רעים! שיתחבר עם החברים הטובים!

לב מקבלים כשמתרגלים להגיד תודה על כל דבר! כל הזמן להגיד תודה! רבי נתן אומר שאדם צריך להודות להשם על כל דבר ודבר שרואה או נהנה ממנו. שזה כולל את הכל. כשאדם זוכה כל היום למלמל תודה, על כל דבר, נמחלים לו כל עוונותיו והוא זוכה לישועה.

"צריכים להמשיך הדעת אל הלב כמו ששמעתי מרבנו ז"ל שאמר, כי הלוא גם אומות העולם יש להם דעת וחוכמות, אך שהדעת שלהם הוא בלא לב. לכן, כשזוכה לאיזה דעת ימשיך הדעת אל הלב ויסתכל היטב בעצמו אם מעשיו עולים יפה כפי חוכמתו וישתדל מעכשיו לעבוד את ה' במצוות מעשיות ועבודות דקדושה באופן שיהיו מעשיו מרובים מחוכמתו, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (ליקו"ה יום הכיפורים ב,ג).

לא מספיק לדעת, צריך להוריד אל הלב. להתרגל לאהוב את הדבר הנצחי, לא את הדברים הזמניים. כשאדם רואה שהתאוות הן רגעיות, הוא שואל את עצמו, מה, אני רודף אחרי זה? אחרי מה אני רץ?

כמה צריך להתפלל על אמונה. בלי סוף. אם באמת היתה לאדם אמונה, הוא היה רגוע ושמח, כי היה יודע שהחיים שלו מנוהלים בהשגחה עליונה ואין מקום ללחץ, לכעס ולעצבים. כשאדם חי עם אמונה, הוא מבין שכל מה שקורה לו ביום יום, מהמקרים הכי פשוטים ועד למקרים הכי קשים ח"ו, הכל כי ככה ה' רצה. הזמנתי תור לרופא והגעתי אפילו לפני הזמן אך הרופא אחר, וגם קיבל מקרים דחופים מחוץ לתור ואני כולי לחץ ועצבים עד שאני נזכר בשלושת המילים הגדולות האלה "ככה ה' רצה" ובשניה אחת אני נרגע. וככה עם כל דבר שלא מסתדר לנו, כל שיבוש בתוכניות שלנו. אדם יש לו הסתכלות לא נכונה ואז זה גורם לו שהוא כועס על ה'. "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מה, על ה' אני כועס?לא, אני כועס עליו, על השני, על השלישי, אבל זה בכלל לא הם, זה הכל ה', אתה חושב שאתה כועס אתה חושב שאתה כועס עליהם אבל אתה כועס על ה', כי ה' מנהל פה את העולם. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו. אתה ראית! זה לא שמיעה, זה ראיה! זאת התגלות שלא היתה לאף עם בעולם! אז איך אתה יכול עוד להתבלבל ולחשוב שיש כאן עוד משהו חוץ ממני? אדם חייב להחדיר לו עמוק בלב את ההכרה שאין עוד מלבדו. גם כשהוא מקבל פרנסה או כל הטבה אחרת, הוא מקבל אותה רק ממנו יתברך. צריך להכיר טובה לכל אדם שמיטיב אתנו, אך לזכור את האמת לאמיתה שהכל ה' נותן לנו.

למה ה' חשק דווקא בכם? כי אתם מעט מכל העמים. שאתם ממעטים את עצמכם, כגון אברהם שאמר "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז) וכגון משה ואהרון שאמרו "ונחנו מה", מה אנחנו, כלום אנחנו.

משה רבנו בפרשה שלנו מתחנן. מה זה מתחנן? מבקש מתנת חינם. כל כך הרבה זכויות יש לו והוא לא מרגיש שמגיע לו. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מבקש זה מאוצר מתנת חינם.

ענווה ושפלות , הסוד של החיים. כמה צריך להתחנן על זה בעצמו.

ההמשך הטבעי של הגאווה – מגיע לי. ואם לא נותנים לי אני נפגע, אני כועס, אני מאשים.

ההמשך הטבעי של הענווה לא מגיע לי כלום. ואם בכל זאת נותנים לי אני כל כך מתרגש, כל כך מתפעל, כל כך מודה.

כשאדם הוא כלום, אז כל מי שלידו הוא משהו. ענווה מולידה אהבה. אפשר בקלות לראות את המעלה של השני ולהתפעל ממנו.

רבונו של עולם, זכה אותי לעשות דברים בסתר, בלי שאף אחד ידע. תן לי כוח לקבל באהבה את הבזיונות, את ההשפלות, כשפתאום מתעלמים ממני ולא אומרים שלום ואני בכלל לא יודע למה, או כשמוציאים את ספר תורה מארון הקודש ואני מנסה על הדרך לתת לו נשיקה אך ממשיכים ללכת כאילו אני לא קיים, ואילו אחרים שעומדים לידי עוצרים לכבודם, מכבדים אותם, רבונו של עולם, זכה אותי לקבל את הבזיונות בשמחה, באהבה, לא לכעוס, לא להיפגע, לחשוב שהשני צודק, שזה מגיע לי, כל כך הרבה עבירות וחטאים יש לי שזה מגיע לי, זה בא לכפר על העוונות שלי.

ונפשי כעפר לכל תהיה. עפר זה הכי בזוי, כולם דורכים עליו, אבל מה יוצא ממנו, איזה פרחים, איזה פירות, ומה מגלים בו, איזה יהלומים, איזה אבנים טובות. ענוה ושפלות זה הכי יקר. צריך לא להפסיק להתפלל על זה, להתחנן ממש.

נחמו נחמו עמי (מתוך ההפטרה)

מה זה נחמו נחמו עמי? זה נחמו אחד את השני. ה' אומר לנו: אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. עד שתאהבו אותי, שאני שמה למעלה בשמים, יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן ופה זה וזה וזה וכולם הם אלוקות. כולם הם חלק אלוק ממעל. אז קודם כל תאהב את הילדים שלי. בוא נראה אותך בניסיונות הפשוטים. לפני שאתה מגיע למדרגות. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל. תתחיל לאהוב אותו. לא אהבת אותו. לא הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל, אנא ה' תעזור לי שאני ארגיש את השני, שיהיה לי תענוג להתפלל על השני, שאני אוהב את השני, שאני לא אוהב רק את עצמי. אתה רוצה השגות, אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב, אתה צריך לב, ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך.

יש אנשים שאהבת הבריות שלהם לא יודעת גבולות. הם כל כך זיככו את מידותיהם. שהם תמיד חושבים קודם כל על זולתם ורק אחר כך על עצמם.

יום השחרור המיוחל שחתם את תקופת האימה של השואה הנוראה, התקבל על ידי שלדי האדם, שעמדו מאחורי גדרות התיל באי אמון. כשנכנסו החיילים האמריקניים לתוככי המחנות, והזוועה התגלתה מול עיניהם, הם התקשו להאמין למראה האנשים אשר איבדו כל צלם אנוש. ברצון להיטיב הם חיטטו במנות הקרב שלהם וזרקו לעברם שוקולדים. רעב של שש שנים התפרץ כמו לבת אש, אנשים רצו קדימה והושיטו יד, כדי לאכול מן המתוק הזה השוקולד. אחד עמד ביניהם ולא רץ קדימה, הוא העביר את מבטו מזה לזה וזז הצדה, כדי לפנות מקום לאלו שעדיין רצים קדימה, לימים התפרסם כרבי גד (גדל) אייזנר ששימש כמשגיח בישיבת חידושי הרי"ם בתל אביב.

"האם הינך אוהב שוקולד?", שאל לפתע אחד מן המשוחררים שהבחין בו כי אינו נוטל ממנו. "אני נהנה שאחרים אוכלים". הגיעה התשובה. שש שנים של תופת לא הצליחו לכבות את האש הבוערת של אהבתו לרעיו...

גם בתקופה האחרונה של חייו בהיותו מאושפז בבית הרפואה, קדמה אצלו המחשבה על הזולת לכל מחשבה אחרת.

רצו להביא לו מאוורר להנעים את מזג האוויר ולהקל מעליו מעט את חוליו, אך הרב סירב בכל תוקף. "מדוע אין כבוד הרב מסכים שיביאו עבורו מאוורר?", שאלו הסובבים. את תשובת הרב יש לחרוט על לוח לבנו: "הצוות הרפואי עושה כל כך הרבה עבורי, וכל כך משתדל, אם יביאו לי מאוורר מהבית, הם יבינו שלא מספיק מה שהם עשו... איך אפשר?!" (פניני עין חמד)

כמה תפילות וכמה תחנונים צריך כדי להגיע למדרגה גבוהה כזו של אהבת הבריות.

תמיד ללמד כף זכות. אתה באמת לא יודע מה עבר ועובר על השני. אל תשפוט אותו, אתה לא יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור.

תקבל את השני כמו שהוא. לא כמו שאתה רוצה שהוא יהיה. תלמד לכבד את המסלול שהוא צריך לעבור בחיים.

ואל תשכח לרגע: הדלק של הנשמה הוא מילה טובה של הערכה, של עידוד, של הכרת הטוב. תבקש על זה הרבה מה' יתברך. תתחנן לזכות להשמיע הרבה מילים טובות. כי מי שנימנע "מלתדלק" את הזולת מונע ממנו חיים, שמחה וכבוד. ממש כמו בסיפור הבא:

15 אסימונים

אז ככה, הקיוסק של אבנר שוקולד שתל את עצמו בשכונת "עובדי הנמל" בעיר הקיט החצי מנומנמת, בשנת תש"מ, 1980 למניינם. מנוף אדיר ממדים דלה מכולה פצפונת בגודל ארבע על ארבע מטר, והניחה על גבעת החול בלב השכונה הצעירה, שהלכה ומתחה בניינים שוקקים על גבי הדיונות הצהבהבות. האמת חייבת להיאמר , שהיוזמה למקם קיוסק בלב השכונה, היתה של שולה, הרעייה. ומעשה שהיה כך היה.

אבנר, עוד לפני שהפך לשוקולד, השתחרר מן השירות עם חצי רגל, לאחר שג'יפ הסיור עליו נהג עלה על מוקש. אבנר, טיפוס חביב אך לא יוזמתי במיוחד, נאלץ להאזין לעצותיה של אשתו.

"אבנר", היא אמרה לו, "איבדת חצי רגל, אז לפחות שיתנו לך תמורתה קיוסק, שתוכל להתפרנס בכבוד".

אבנר השתכנע לבסוף, ולאחר מסע לחצים של שולה, שכלל מכתבים לכל מי שהיתה לו השפעה ויכול היה לעזור, זה הצליח. הקיוסק הונח על הדיונה החביבה, נצבע בתכלת ומשקופי חלונותיו נצבעו באדום. הזוג הצעיר תחב לתוכו מקרר מיושן, מדף עץ לכל האורך, שני כיסאות, ושלט אפור עילג למדי דיווח לקונים הפוטנציאליים "הקיוסק של אבנר ושולה".

אבנר שאהב שוקלוד התקשר לסוכן של "עילית", רכש מגוון שוקולדים, הניחם בוויטרינה קטנה ונוצצת, שעשתה תיאבון לכל מי שזז. בקיצור כל קליינט יצא משם חמוש לפחות בשוקולד אחד, זאת לאחר נאום נמלץ של אבנר "צ'ימע אחי, לא טעמת כזה שוקולד בחיים... מחיר היכרות בשבילך, חצי אני משלם, ותרשום בהקפה אם אין לך כסף".

שולה מהר מאד קלטה שהאיש שלה מתכוון לפרנס את המשפחה דרך פנקסי הרישום בהקפה, ואם היא לא עוצרת את הסחף בזמן היא תהפוך לגמ"ח, ואז היא הורידה לעולם את משפט המחץ – "אצל שולה – רק מזומן!!!" ומכאן נגזר הכינוי שלה.

האמת היא ששולה ואבנר שיהיו בריאים הם לא הסיפור, למרות שההגינות מחייבת לספר, שזוג נשמות הטובות הללו אחרי שחזרו בתשובה שלמה, הפכו ללב הפועם של השכונה תרתי משמע.

הם שידכו, הם תיווכו, הם עשו שלום בית, הם סידרו עבודה ודאגו לכל פונה ונצרך. איך אמרנו, שולטים פיסית ועניינית בכל דבר ועניין, אהובים על כולם, עד שראש העיר בעצמו נצפה לא פעם עוצר את מכונית השרד שלו, לוקח פחית קולה ופותח חפיסת שוקולד... ומשלם, איך לא? במזומן!!!

פרק ב

הרבה, הרבה לפני עידן הפלאפונים... והטלכרטים...

שעת ערב אלולית.

אבנר מסדר שוקולדים בויטרינה, שולה סופרת מזומנים ועושה רשימת הזמנות. מול החלון ניצב – תשוש למדי עם פנים עייפות יהודי כבן ארבעים לא מוכר.

"מה לתת לכבודו?" שואל אבנר וממשיך "יש לי פה שוקולד בומבסטי, יצא מהליין החדש... קח קוביה על חשבוני". האיש חייך ושאל "אני צריך 15 אסימונים... יש לך במלאי?"

"בטח יש". אבנר פתח מגירה וספר 15 אסימונים "כל אחד שקל", האיש ספר 15 שקלים, ניצב ליד הטלפון הציבורי בפתח הקיוסק והחל לחייג. מן השמים גלגלו שאף קליינט לא פקד את הקיוסק השכונתי , ובעוד אבנר מניח שוקולדים באופן אסתטי בוויטרנה הקטנה ושולה עושה חשבונות, הם נאלצו בעל כורחם להאזין לשיחות של נפתלי.

"ערב טוב לך אדון שמריה ברקוביץ, שמי נפתלי, סליחה שאני מפריע לך, אבל רציתי לשאול אותך שאלה קטנה... כבודו גר ברחוב גפן פוריה 24, אתם בניין מגורים נחמד, 26 דירות, רציתי לדעת האם אתם מרוצים מהגנן שלכם... כן אני שומע.. אבל רציתי להציע לכם את שירותי הגננות שלי, אני יש לי דיפלומה בגינון מודרני, יחסי האנוש שלי מצוינים, אני אמין, דייקן, ומילה שלי זו מילה... ואני עושה הרבה מעבר למה שמבקשים ממני. אתה שומע? נו, נו, אתה טוען אדון ברקוביץ שהגנן שלכם מצוין, חרוץ, דייקן אמין, ואתם מרוצים ממנו עד השמים... אני מבין... וכמה אתם משלמים לו לחודש על שירותי הגננות שלו?... אני מבין, 500 שקלים... תראה אדון ברקוביץ, זה כסף לא קטן... אני מוכן בשבילכם לקחת 350 שקלים לחודש, ומילה של נפתלי אתם תהיו מרוצים ממני עד השמים ועוד תחסכו 150 שקל... אני מבין.. אתה טוען אדון ברקוביץ שלא אכפת לוועד שלכם לשלם יקר כי הגנן שווה כל שקל, ואתם לא לוקחים סיכונים... טוב, תודה ערב טוב".

נפתלי הגנן הכניס עוד אסימון והמשיך לחייג, אבנר סיים לסדר את השוקולדים והתחיל ממלא את המקרר בפחיות שתייה.

"שלום, ערב טוב גב' זליבנסקי, קוראים לי נפתלי הגנן, סליחה אם אני מפריע לך, אבל רציתי לשאול אותך שאלה קטנה, ממש חצי דקה, אתם גרים ברח' צפנת פענח 15, בניין סימפטי, 22 דירות, רציתי לדעת האם אתם מרוצים מן הגנן שלכם... כן, אני שומע, אני מבין. אבל גברת את צריכה להבין שלפעמים עדיף לעשות שינויים, קחי אותי למשל, אני גנן מנוסה, אמין, דייקן, אחראי, ועושה מעל ומעבר לנדרש. אתן לכם שירותים נוספים אם תרצו... כן, כן אני מבין... יש לי יחסי אנוש מצוינים, הרבה סבלנות לכל דייר, אני גם מוכן לשטוף לכם את לובי הכניסה לבניין... וכמה הגנן שלכם אם יורשה לי לשאול מקבל על שירותיו... הא, הא אני שומע, תראי גברת זליבנסקי אין לי מילה רעה לומר עליו חס וחלילה, שלא תחשבי שזה לשון הרע, אבל 600 שקלים זה המון כסף, אני מוכן לתת לכם שירות מצוין ב200 שקלים פחות... אני מבין, את טוענת גברת זליבנסקי שהוועד בית שלכם מרוצה מהגנן מאד מאד, וגם במחיר הרבה יותר זול אתם לא מוכנים להחליפו... הא הא, אני שומע, את טוענת שכל הדיירים מרוצים ממנו, זה קצת נשמע לא טבעי, גנן שכולם אוהבים, מה הוא מלאך? בסדר, אך אם תרצו אי פעם להחליף גנן, קחי את מספר הטלפון שלי... ערב טוב".

בשיחה עשירית שולה הרגישה ממוטטת. נהרות של רחמים הציפו את ליבה, היא סימנה לאבנר להגיש לקליינט כיסא, כוס קפה ושוקולד על חשבון הבית.

"בן אדם אומלל... לרחם עליו..." לחשה לאבנר, "מחפש עבודה בנרות וזורקים אותו... אף אחד לא מתייחס אליו... חייבים לעזור לו".

אבנר שוקולד סימן לנפתלי הגנן והאומלל לשבת, תחב לידו את כוס הקפה והכניס לכיס חולצתו שוקולד בעטיפה אדומה עם ציור של פרה מחויכת, "תאכל חביבי, ושיהיה לך במזל, הלב שלי אומר, שעוד מעט תתפוש קליינט שמן...".

אחרי השיחה החמש עשרה התפנה נפתלי לברך על כוס הקפה וללגום אותה באיטיות, עיניו עייפות ופניו עצובות משהו "אבנר, אתה חייב לעזור לו", לחשה שולה מזומן "חייבים למצוא לו עבודה, אין לבן אדם כסף לשבת... תן לו שטר נחמד...".

אבנר התיישב ליד נפתלי הניח את ידו על כפתו ולחש לאוזנו "נפתלי יקירי, אתה עושה עלי רושם של יהודי טוב... בוא תעבוד אצלי... תעשה כאן פעמיים בשבוע משמרת בוקר ועוד שלוש פעמים משמרת לילה, תנקה מסביב הקיוסק, תשתול כמה שתילים, אשלם לך בעין יפה..."

שולה הניחה שתי כוסות מים קרים.

נפתלי הגנן הזדקף בתדהמה "עבודה? אצלך? שתהיה לי בריא אדון אבנר, תודה על הקפה והשוקולד, אבל אני אין לי זמן לנשום מרוב עבודה... מזל שיש שבת מנוחה, אחרת הייתי מתפרק לחתיכות..." נפתלי הגנן פרץ בצחוק מתגלגל "ח-ח-ח עבודה בקיוסק... רק זה חסר לי".

"רגע נפתלי, אתה רוצה לשגע אותי, 15 אסימונים בזבזת פה, בשביל לשכנע ועדי בתים שייקחו אותך לעבודה... כולם הודיעו לך חד משמעית שהם מרוצים מהגנן שלהם... ואתה נדחקת לפינה, עם הבטחה מנומסת שאם יצטרכו גנן יתקשרו אליך... ואתה עמוס בעבודה... מאד משונה".

נפתלי לגם לגימת קפה אחרונה והסביר "שתבינו, כל האנשים שדיברתי איתם הם קליינטים ותיקים שלי,, הן בבניינים והן בבתים פרטיים. שנים רבות שאני הגנן שלהם... אבל שיהיו בריאים אף פעם לא שמעתי מהם מילה טובה, פרגון, הערכה. שום כלום. קפואים כמו פריזר בקוטב הצפוני. מהנהנים לי בראשם 'בוקר טוב', 'ערב טוב', אפילו לא מכירים את הקול שלי. נעלמים במכוניתם. בסוף החודש משאירים לי מעטפה, מבלי לכתוב מילה קטנה של עידוד, שהם שבעי רצון מעבודתי... נו, אז לא הייתה לי ברירה ועשיתי תחקיר מזורז כפי ששמעתם... אגב הקליינטים שלי מכירים אותי בשם חיימקה , שמי השני הוא נפתלי...".

הגנן המעניין לחץ בחום רב את ידו של בעל הקיוסק, וצעד לאיטו על שביל האבנים האדמדמות המוביל לגן הציבורי.

אבנר שוקולד ושולה מזומן, שתקו ארוכות.

זו היתה אחת החויות החזקות ביותר בקיוסק שלהם... ואולי החזקה מכולן.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי שאני אזכה לתת לך את הלב, לא לאף אחד אחר, את כל הרצונות, והכסופים, והחיפושים, והגעגועים, שכל החיות שלי תהיה ממך אבא, מהקדושה, מהתורה והתפילה, מהחסדים והמעשים הטובים. שאני לא אצטרך שום דבר אחר, שרק אחשוב עליך, אפתח את הפה לדבר איתך, ארים את הראש להסתכל אליך, ותהיה לי כזאת חיות, כזו שמחה, כאלה רצונות. וכל פעם שיהיה קצת קשה אני אזכור אותך, אני אחשוב עליך, אני אזכור שיש לי אותך, וזה יעשה לי טוב על הלב.

רבונו של עולם, אל תתן לי להתבלבל מהשקר של העולם הזה, מהשקר של התאוות, תעזור לי לזכור כל שניה שהתענוג היחידי בחיים, זה הדבקות בך אבא.

רבונו של עולם

מה יהיה עם התודה? אני לא מצליח להפוך את היום שלי לשרשרת של תודות.

כשראיתי את המשפט הזה, שאדם צריך להודות על כל מה שהוא רואה או נהנה ממנו, הבנתי באותו רגע שעל הכל צריך להגיד תודה והיתה לי מזה שמחה גדולה. אך אני מתחיל לכמה דקות ושוכח, ואחרי כמה שעות, או אפילו ימים שוב נזכר וחוזר לזה ואני רואה אז שזה באמת מתוק, באמת מחבר אותי אליך, באמת מחזק אצלי את האמונה שהכל זה חסדים וצריך להודות עליהם. רבונו של עולם, יש כאלה שזכו והם כל הזמן אומרים תודה, אפילו שלא שומעים אותם. גם אני רוצה. תעזור לי.

רבונו של עולם

איך זה שאני לא חי כאן בידיעה שהכל פה זמני, שהחיים האמיתיים שם, שכדאי להתאמץ פה לזמן קצר כדי לזכות שם לתענוג נצחי.

איך זה שהשנים עוברות כל כך מהר ואני עוד לא חושב מספיק על העולם הבא?!

איך זה שאין לי את הכוח להתאפק, לדחות סיפוק, לוותר, להבליג וכך לזכות בגן עדן אמיתי, גם פה ובודאי שם?!

איך אני לא מפחד מזה שאני לא מפחד מה יהיה אחרי 120 שנה?! אולי יש איזה רגע של פחד אך הוא עובר מהר ורוב הזמן אני חי כאילו חיים כאן לנצח, כאילו לא נמצאים כאן כדי להכין את מה שיהיה שם. רבונו של עולם, תן לי כוח לוותר כאן, כדי לזכות שם. לא לשכוח ששם זה לנצח נצחים ופה זה לזמן כל כך קצר שגם הוא חולף כמו רוח. תעזור לי לזכור שהתענוג הכי גדול בחיים זה להיות דבוקים בך, ופה זה רק רגעים בודדים, ואילו שם זה כל הזמן , זה בלי הפסקה. אז איך אפשר לוותר על זה???