הכל מעלין לירושלים - מאמר של הרב לאו ששיכתבתי (לחידוש זה נכתבו 3 תגובות)

נכתב על ידי elntnz ב-4/3/2010

 

בס"ד

 

הכל מעלין לירושלים[1] - היבט הלכתי מעשי

הרב ישראל מאיר לאו שליט"א

 

אקריא את המשנה ואסביר מדוע העכשוויות, האקטואליה, שבה כ"כ יורדת וחודרת חדרי תהום.

המשנה בכתובות (קי ע"ב) אומרת:

"הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין. אחד האנשים ואחד הנשים..."

מה זה 'הכל'? - 'הכל' לאתויי מאי?

שתי תשובות בגמרא, השנייה יותר מפורסמת[2]. "הכל מעלין וכו'..." - מה זה בא לרבות? אפילו מנווה היפה לנווה הרעה - אפילו אם יש הרעה בתנאי הדיור. הייתה לו דירה מחוץ לא"י הרבה יותר מפוארת, אחד מבני הזוג דורש לעלות לא"י ולדירה פחותה בטיבה הוא יכול לכפות את בן הזוג השני לעלות לא"י או לירושלים אפילו ממקום גרוע למקום טוב יותר. אם האישה לא מסכימה רשאי לגרשה ומפסידה את כתובתה, ולהיפך, אם הבעל לא מסכים היא רשאית לדרוש את גיטה עם כתובתה וכל מה שמגיע לה. אפי' מנווה היפה לנווה הרעה.

"ואין הכל מוציאין", שוב 'הכל' בא לרבות, אפילו מנווה הרעה לנווה היפה. הוא אומר בואי נעזוב את ירושלים למקום אחר! באותו מחיר נקבל דירה יותר יפה, יותר גדולה ומרווחת והיא לא רוצה או היא רוצה והוא מסרב. בוא נעזוב את הארץ, נקבל ווילה במקום אחר. אם אחד משני הצדדים מסרב הצדק עימו וידו של המוריד על התחתונה.

כאמור כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע אה"ע ועל זה אין וויכוח. נכון, שיש שם בכתובות (קי ע"ב) תוס', שמביא בשם רבינו חיים[3]. אני בכוונה מצטט את מילותיו בכדי לדייק: "אינו נוהג בזמן הזה (לגבי א"י),  דאיכא סכנת דרכים". קטיושות בצפון, קסאמים בדרום, ואם אחד מבני הזוג אומר 'בוא נעזוב את ארה"ב ונעלה לא"י' והצד השני מסרב, לפי  ר' חיים כהן לא יכול לכפות עליו - דאיכא סכנת דרכים. והוא מביא גם נימוק: "והיה אומר ר"ח דעכשיו אינו מצווה לדור בא"י כי יש כמה מצוות התלויות בארץ, וכמה עונשים דאין אנו יכולים להיזהר בהם לעמוד עליהם". במקום אחד כתוב "י"ב נשיאי ישראל חלקו על ר' חיים כהן" - אין הלכה כמותו. המהרי"ט מרשה לעצמו לבוא ולומר שכל הדברים האלה שמצוטטים פה בשם ר"ח בתוס' תלמיד כתבם בטעות - זו אמירה שבטעות יסודה. עובדה שר' יוחנן שאומר בפירוש "תרומה בזמן הזה מדרבנן" - מצוות התלויות בארץ אינם מחייבות היום מדאורייתא. בכ"ז הוא מדבר, אותו ר' יוחנן,  על שלושה נביאים שהיו בין העולים מבבל והם אמרו שמצד הדין אפשר להקריב קורבנות היום בירושלים. אפשר להקריב. גם לשיטה זו שמקבלת את דבריו של ר' חיים כהן ככתבם, לרווחא דמילתא אני אומר את זה כי הלכה למעשה לא נפסקת כך, יש הבדל בין להעלות לבין לצאת. בין לעלות לא"י לעזיבתה, בין לעלות לירושלים לנטישתה. גם ר' חיים כהן לא התיר עזיבה, גם לשיטתו - אם אמנם אמר זאת.  הוא דיבר שאי אפשר לכפות את הצד השני לעלות אבל הוא בשום פנים לא התיר לעזוב. לנטוש!

אמרתי שהדברים היום נוקבים חדרי תהום, כי לקחתי לצורך השיעור היום ממכון ירושלים, לא זה של הספרות התורנית, אלא יש 'מכון ירושלים' בעיריית ירושלים של כל הדברים הנעשים בעיר, על ההיסטוריה שלה, הכל מצוי שם, בניהולה של הגב' אחימאיר. הבאתי לכם את המספרים המזעזעים האלה:

בשנת, למניינם, 2006 - השנה שחלפה - עזבו את ירושלים ליישובים אחרים בארץ 17,300 תושבים, ונכנסו אליה באותה שנה 10,900 תושבים חדשים מיישובים אחרים בארץ. ז"א שבשנה אחת, האחרונה, מאזן ההגירה השלילי הוא 6,400 עוזבים יותר ממספר הנכנסים. עוד דוגמא אחת, שנה לפניה - 2005, עזבו את ירושלים 16,200 תושבים, נכנסו אליה 10,400. שוב, 6,200 - מאזן שלילי. לא אלאה אתכם, די אם אומר שבאותן 6 שנים (למניינם 2000 - 2005, ועד בכלל) יצאו מירושלים 96,900 נפש, ונכנסו אליה 58,700. ומדובר על מה שאנחנו קוראים מערב ירושלים. כי יש אפילו חישוב לאן הם הלכו, ולפי ה'לאן אתה הולך' אתה יודע מי הם אלה הבאים. לת"א הגיעו 1,600, לבית שמש 1,440, למעלה אדומים 1,110, למודיעין-מכבים-רעות למעלה מאלף, לביתר-עילית קרוב לאלף. 58,000 נכנסו, 96,000 נטשו ב-6 השנים האחרונות. זה לא כ"כ פשוט מבחינת ההלכה, אני אומר את זה בעדינות ובלשון נקייה. איני יודע איזו שאלת חכם עשו העוזבים, את מי שאלו ומה היה הרקע. אסור סתם לשפוט, אסור לדון, צריך להכיר כל מקרה לגופו. כי השאלה האם מותר לעזוב, זו שאלה שבמקומה עומדת.

הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין. משנה, רמב"ם, שו"ע. בתכל'ס, למעשה, יבוא מישהו וישאל ויש לו סיבות, לדוגמא הוא בא ואומר "אני רוצה לעזוב ואני אחזור". למסחר, לשיפור רמת החיים, למילוי תפקיד. לעזוב על-מנת לחזור - שאלה מצוינת! יש הרבה שאלות בעניין הזה, אבל אני אתרכז כרגע בשאלה זו. ישנו ספר שאלות ותשובות "שדה הארץ", מגדולי רבני ירושלים לפני כ-250 שנה, ר' אברהם מיוחס. והוא אומר: "אם בדעתו לחזור - יכול לעזוב את ירושלים". על מה הוא מסתמך? על הרטב"ז שאומר בפירוש: "כל הלאו "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם"[4] ו"לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"[5], מי שהולך למצרים (הוא דיבר למשל על עצמו, הוא הלך ללמד תורה במצרים), מותר לו בתנאי אחד: שאין בדעתו להשתקע שם במצרים. אם בדעתו לחזור ואין בדעתו להשתקע - מותר. אומר ה"שדה הארץ": "בדומה לפסק הרטב"ז לגבי מצרים שאין הלאו של "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" חל על מי שאין בדעתו להשתקע שם" וממילא מי שיוצא מירושלים לסחורה או לתפקיד כלשהו - מציעים לו עבודה בת"א, בחיפה... דיינות! - הוא חתם שהוא צריך לגור במקום כהונתו. בבאר-שבע, בצפת, טבריה, חיפה - הוא צריך לעבור לגור. אין דעתו להשתקע! הרטב"ז אומר - "אני החמרתי על עצמי וחזרתי", ככה הוא כותב על עצמו. מותר היה לו להישאר כל זמן שאין בדעתו להשתקע שם. וה"שדה הארץ" אומר את התשובה הזאת. הוא מזכיר בסוף: "וראיתי מעין זה בפסקו של 'המאיר עיני חכמים'". הייתי מאוד סקרן לדעת מי זה 'המאיר עיני חכמים', הוא לא מזכיר שֵם. מתברר שיש ספר לפני "שדה הארץ" בשם "פרי הארץ", כתב אותו גם אחד מרבני ירושלים, מגדולי העיר שהיה מורו ורבו של "שדה הארץ" ושמו של "פרי הארץ" היה ר' ישראל מאיר מזרחי. ולכן, הוא רומז לשמו ישראל מאיר - 'המאיר עיני חכמים', כמובא ב"שדה הארץ". מה הוא אומר? הוא עונה על אותה שאלה - אם מישהו מבקש לצאת מירושלים אבל בדעתו לחזור - מותר? התשובה היא: "כן, ע"פ ההלכה, שכך נפסק גם ברמב"ם שלעזוב אפילו את ארץ ישראל בשביל ללמוד תורה, לישא אישה, לסחורה. אם דעתו לחזור - מותר".

ראיתי בחלק י"ג של "ציץ אליעזר"[6], שמה הוא מביא את שתי התשובות ואומר שיש הבדל ביניהם. שניהם מתירים, אבל יש הבדל מעשי. לפי "שדה הארץ" כל ההיתר מתבסס על הרטב"ז במצרים אם אין דעתו להשתקע. אין דעתו להשתקע? הוא יכול להישאר בחוץ-לארץ, או מחוץ לירושלים, דור שני ודור שלישי ואפילו ריבעים ובלבד שהוא משריש בקרב הדורות הבאים שאנחנו אנשי ארץ ישראל, אנחנו אנשים ירושלים באנו לגור פה. כמו בהגדה של פסח אנחנו מדגישים שיעקב אבינו ירד למצרים לא בשביל להשתקע שם "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ[7]", כך אומרים השבטים לפרעה. האי נשארו ארבעה דורות?... בעוד שלפי שיטתו של "פרי הארץ" מההיתר לצאת לסחורה בחו"ל, זה רק בתנאי שהוא עצמו - היורד, הנוטש - דעתו לחזור. הוא לא יכול להישאר שם דור או שניים או שלושה וארבעה דורות, שהנינים שלו יעלו לארץ כי "רב סבא" הוריש להם את מורשת א"י או קדושת ירושלים ואמר להם "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם". זה לא מספיק.

וכשאתה מסתכל ברמב"ם והבאתי את לשונו, לשון הזהב, בדיוק הוא אומר את זה. שימו לב לשתי הלכות צמודות בהלכות מלכים פרק ה'. הלכה ח': "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ... ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים."

שימו לב להלכה הצמודה, הלכה ט': "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ". שימו לב! שתי המילים האלה לא מופיעות בהלכה הקודמת. אז כן, שהוא מדבר על ללכת למצרים (הדוגמא של הרטב"ז), זה בדיוק מה ש"שדה הארץ" מסתמך עליו, רק דבר אחד חשוב - שלא יהיה בדעתו להשתקע שם, גם אם אחרי כן ישנה את דעתו זה נקרא כעין לאו שאין בו מעשה, כי בשעת היציאה היות שהוא רצה לגור ולא לדור, הוא רצה להיות שם זמני ולא קבוע - הוא לא עבר על הלאו, הוא הגיע בהיתר. הוא לא מדגיש את התנאי שהוא עצמו יחזור לארץ אם הוא יוצא לסחורה. לגבי ההיתר הזה שיוצא לסחורה לא כדרך הרטב"ז, מה ש"פרי הארץ" אמר, זה מותר לו בתנאי אחד: "ויחזור לארץ" - הוא עצמו חייב לחזור.

 

להלכה

אני ראיתי דבר מחריד, ששאלו אפילו אם מותר לצאת מירושלים לחברון, להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, ונשאלו גדולי ירושלים האם זה מותר. ע"פ ההיתר הזה הרי דעתו לחזור הוא רק רוצה לשפוך שיח - לכל הדעות מותר. אבל החתם-סופר בקונטרס שלו "תורת משה", מדבר על המגיפה שהייתה בצפת, שלשם הגיעו אנשים שנטשו את ירושלים לאחת מארבע הערים הקדושות. הייתה שם מגיפה, והוא כותב במרי ליבו: "קנאת ירושלים עשתה זאת". שעזבו את ירושלים. "קנאת ירושלים עשתה זאת"... המספרים שהבאתי מקודם לגבי נטישה, צריך לבדוק כל מקרה ומקרה מה ההיתר! האם זה באמת מתוך דעה לחזור? ומה הסיבה אפילו לעזיבה הזמנית?

ואני אחזור לנקודה הזאת שהמשנה מדברת בה "אחד האנשים ואחד הנשים", הכפייה הזאת של אחד מבני הזוג את הצד השני לעלות לארץ או לעלות לירושלים. לכאורה משמע, שהדין של עלייה מחו"ל לא"י מוּשווה לעלייה מא"י לירושלים. אבל זה מעניין, הרמב"ם שהבאתי פה, בהלכות מלכים, "על דעתו לחזור" "לא להשתקע", לא מדבר כלל על עזיבת ירושלים. שתי ההלכות, ח' וט' בפרק ה', עוסקות רק בשאלה אחת: יציאה מא"י לחו"ל, לארץ מצרים או לארצות אחרות, לסחורה, לפרקמטיא - אין הוא מדבר על ירושלים. יכול להיות שזה עולה בקנה אחד עם פוסקים כמו התשב"ץ[8], כמו החתם-סופר[9], כמו האבני-נזר המפורסם בנושא של מצוות ישיבת א"י - שההיתר הזה לעזוב את הארץ בדעתו לחזור לא חל על ירושלים, כי אפילו לדעת רבינו חיים כהן שבאין מצווה זו של א"י נוהגת בזמן הזה, הוא לא חולק לגבי שאלת ירושלים מהסיבה שהרמב"ם אמר כי פה בא"י קדושתה היא בשל המצוות התלויות בה, אמנם החתם-סופר אומר שקדושת א"י היא לא רק בגלל המצוות התלויות בארץ אלא בגלל שהיא הארץ שהקב"ה בחר לשכן שמו שם, אבל אין חולק שלגבי ירושלים, שקדושתה היא בשל המקדש ו"שכינה לא זזה מעולם מכותל המערבי", גם רבינו חיים כהן מודה שמצווה זו של "מעלין לירושלים ואין מוציאין" היא גם בזמן הזה. וזה שונה לחומרא לגבי מערכת היחסים 'ארץ-ישראל - חוץ לארץ' לבין מערכת 'ארץ-ישראל וירושלים'.

יש פסק דין מאוד מפורסם בנושא זה של חברנו מביה"ד. פסק דין משנת תשמ"ט, שכבר הגיע לאוצר הפוסקים[10] שם מובא פסק הדין הזה שהובא מחברנו אביה"ד היום בירושלים הרב יעקב אליעזרוב שליט"א ושם השאלה נשאלה הלכה למעשה "הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין". הייתה שם שאלה של ירושלמי ששאל אם מותר לעזוב. שם היה זוג שגרו שנים בגוש-דן, הבעל לקה באסטמה והרופאים אמרו לו - "ירושלים, אוויר של ירושלים". הם עלו, היא עלתה איתו, גם היא לא הייתה כ"כ בריאה, היא הייתה מטופלת בתל-השומר, הוא מצא פה עבודה, מצא פה דירה, והם גרו פה זמן מה אבל היא לא הייתה שלימה עם זה ורצתה לחזור לגוש-דן. הוא אמר לה שאצלו זה שאלה של בריאות - היא אמרה שגם לה יש עניין של בריאות, היא מטופלת בתל-השומר. וזה הגיע לביה"ד כי היא עזבה. וביה"ד מתייחס להרבה אספקטים שהיו שם ביניהם, אבל בין היתר לשאלה הזאת, האם דין "הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאים" חל המקרה הזה ועל-פיו אפשר לכפות עליה? והם פסקו שכן! שהוא רשאי לחייב אותה בגט אם היא לא תסכים לבוא איתו, ואם היא לא תיאות לקבל את הגט יש מקום לדבר על היתר נישואים לבעל ותצא שלא בכתובה.

היה דיון בין הדיינים לגבי חיוב במזונותיה. מה היה הדיון? דעה אחת אמרה שהוא חייב להמשיך במזונותיה, דעה אחרת אומרת לא חייב, למה? כי כאן השאלה השנייה שאותה עוד לא הזכרנו כשמדברים על 'הכל מעלין לירושלים' - איזו ירושלים? איפה זה ירושלים? עד איפה? זו שאלה! האם מדובר על ירושלים של בין החומות, זו שנתקדשה בקדושת המקדש והר הבית? מה עם כאן (מוסד הרב קוק)? והשכונות החדשות? אז נכון, הנביא זכריה מבטיח "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם" "עתידה ירושלים שתתפשט עד דמשק". אבל בת'כלס כשדובר בנושא של מקרא מגילה בי"ד או בט"ו - מוקפת חומה או פרזות - וויכוח שהסעיר את כל גדולי ישראל, סמוך ונראה, מה הדין באמת? היא יכולה לבוא ולטעון, אם היה לה טוען רבני חשוב, לבוא ולהגיד לרבנים 'אני מבינה "הכל מעלין לירושלים", אם אתם דנים אותי לפי העיקרון הזה, האם זה מתייחס לאחת הדירות שהוא קנה באחת השכונות מחוץ לעיר העתיקה? מחוץ לחומות?' היות והשאלה הזאת יכולה להישאל בספק, לכן הייתה דעה שהוא חייב בכ"ז במזונותיה. כי בחיוב המזונות - יש לה חזקת חיוב מיום הנישואים והשאלה לאן היא הולכת לגור בירושלים, לאן הוא יכול לכפות עליה. כן או לא - זו שאלה של ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכן להיפך, כדי להוציא ממנה מזונות היא צריכה להוכיח, עליה חובת ההוכחה שמגיע לה, שהדיור בירושלים שהבעל מציע לה איננו הדיור שעליו מדברת המשנה ועליו פסקו הרמב"ם והשו"ע. השאלה פה היא מי הספק שבא להוציא מידי הודאי? זו שאלה שולית - אבל השאלה התעוררה[11].

 

 

אני רוצה לסיים

יש לי רֵע שחלקתי איתו ספסל לימודים גם בישיבת "קול-תורה" בירושלים וגם בישיבת פונוביז'. הנה דוגמא של ירושלמי, יליד ירושלים (הוא - לא אני, תכף תשמעו מי זה), שיצא מירושלים ללמוד איתי בישיבת פונוביז', ובוודאי הייתה דעתו לחזור והוא חזר. ועוד איך חזר. הוא הרב של העיר העתיקה הג' הרב אביגדור נבנצאל שליט"א, באלול תש"י נפגשנו באותה אכסניא של תורה, רחוב קרן-קיימת פינת אוסישקין בירושלים, והוא בהספדו על מרן, ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, (קודם כל הוא מדבר על הרב, כמה היה לו רקע בירושלים, גדל בתוך החומות, לימים נאלץ לנטוש את העיר העתיקה והמשיך את מגוריו מחוץ לחומות) מספר שהוא שאל אותו על השאלה הזאת של "הכל מעלין לירושלים" - 'כבוד הרב, למעשה מה?'. כותב הרב נבנצאל, ואני עוד חייב לבדוק את המקור שלו, ראיתי את זה רק היום בהספדו על הרב, שהייתה שאלה כזאת לגבי גט. האם "הכל מעלין לירושלים" מתייחס גם לשכונות החדשות שמחוץ לחומות? הרב נבנצאל מעיד שהרב שלמה זלמן והרב אונטרמן זצ"ל, הרב הראשי לישראל ואח"כ רבה הראשי של ת"א כחצי יובל שנים, פסקו שכן. שדינה של ירושלים כולה לגבי הדין "הכל מעלין לירושלים" חל גם על מוסד הרב קוק, על השטח הזה. ואז הוא שואל אותו - הדין "הכל מעלין לירושלים" מתייחס גם אם מישהו יכול לחייב את אישתו או אישה את בעלה לעזוב את השכונה קריית-משה ולעבור לרובע היהודי בעיר העתיקה, אם כך? אמר לו כן. וההגדרה שהוא מביא, הרב נבנצאל מאוד מדויק, כל השכונות החדשות לגבי העיר העתיקה נידונות כפרברי ירושלים, ומפרברי ירושלים להעלות לירושלים גופא ששם שכינה לא זזה - שעל זה זה נאמר, בוודאי שיש חיוב. רק בדבר אחד הוא אומר, ר' שלמה זלמן, לגבי מקרא מגילה וודאי שפה הוא לא פסק כמו אחד מרבותיו ר' חיים טיקוצ'ינסקי זצ"ל, לגבי השכונות החדשות בנושא ירושלים, לגבי מקרא מגילה בוודאי שדין כל שכונות ירושלים. הוא אמר גם נימוק (ר' שלמה זלמן) - לא ייתכן לקחת נושא כמקרא מגילה ולהפוך אותו למחלוקת בתוך ירושלים ולפצל את העיר 'בתוך החומות' ו'מחוץ לחומות', פה יקראו בי"ד ופה יקראו בט"ו, פה משלוח מנות וסעודה ומשתה ומתנות לאביונים ושמה נוהגים כמו ביום חול. באותה עיר. ברגע שישנה רשות אחת, או אפילו מזכיר שמשלמים מיסים לרשות אחת, והשם ירושלים חל על השכונות כולן, אז לגבי מקרא מגילה אין שום הצדקה לפצל את העיר הזאת פה יהיה פורים י"ד ופה יהיה פורים ט"ו. אבל לגבי ה"מעלין בקודש" של "הכל מעלין ... ואין מוציאין" פוסק ר' שלמה זלמן שיש עדיפות לעיר שבין החומות, לגבי כל השכונות החדשות שהוא מגדיר אותן כפרברי ירושלים.

הדברים הללו מחייבים עוד כמובן עיון ארוך, רחב וממצה. מי שיעיין באמת בספרי תורה שבע"פ של 'מוסד הרב קוק' שהודפסו בשנת תשנ"ז, השיעורים שנתנו בקיץ תשנ"ו, הייתה לי הזכות לכתוב הרבה עשרות עמודים בספר, מה שלא הספקתי לומר בע"פ הראתי על גבי הכתב, רק לגבי שאלת השכונות החדשות בירושלים לעניין מקרא מגילה ואז לא ידעתי את התשובה של ר' שלמה זלמן.



[1] השיעור נאמר במסגרת עצרת 70 שנה למוסד הרב קוק.

[2] ומובאת ברמב"ם, אישות יג יט. ובשו"ע אה"ע, עה ג.

[3] הערת הרב בשיחה: "כנראה שזה ר' חיים כהן, שם לא כתוב חיים כהן, אבל במקומות אחרים בתוס'. וידוע שהוא היה תלמידו של רבינו תם."

[4] שמות יד יג

[5] דברים יז טז

[6] הערת הרב בשיחה: "זה באמת המקום להזכיר אותו. לא די עולה שמו של אחד מגדולי פוסקי זמננו, חבר ביה"ד הגדול, הג' הרב אליעזר יהודה ואלדנברג זצ"ל. איש ירושלים."

[7] בראשית מז ד

[8] חלק ג

[9] יו"ד רלד

[10] סי' עה. וגם באוצר-הפוסקים, חלק כ' שמוקדש כולו למצוות יישוב א"י.

[11] הערת הרב בשיחה: "אגב, הזוג שם, אפשר לסיים, שתדעו רק כד שתהיו רגועים, היא קיבלה את הדין, הוא לא כפה עליה גט, לא היה צריך היתר נישואים, היא עלתה איתו לירושלים והם גרו בשלום ובשלווה. והדיינים עוד התייחסו לשאלת הבריאות שלה ואמרו 'גם בירושלים יש רופאים טובים'. את האוויר שהבעל זקוק לו אנחנו לא יכולים לספק לו שם בגוש-דן, אני אומר זאת כרב של ת"א, כך שאני אומר את זה מכל הלב... אבל הרופאים שיש לך שם יהיו לך גם פה, שלא תזדקקי".

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (3)
dvir45 (15/3/2010)
מעניין מאוד..
elntnz (7/3/2010)
מיוחד לשמוע אותו מדבר בעיון הלכתי
דוד (5/3/2010)
מאמר מצויין,
מעניין לקרוא את הרב לאו, אתה קורא ושומע אותו מדבר.