ולכאורה אינו מובן, מה ראו לתלות דיבתם בהדגשה על הטף דוקא?

וזאת היתה תלונת המרגלים שחששו שאם יכנסו לארץ ויתעסקו בחרישה וזריעה וכיו"ב – תהי' אצלם עבודת הארץ ומלאכתה קבע ותורתם עראי, ובמילא תהי' דעתם קטנה – טף – ויהיו לבז.

ועל זה הי' המענה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' והבאתי אותם וידעו את הארץ", שאדרבה, דווקא ה"טף" – אלו שאוחזים עדיין בתחילתם לימודם, ובכלל, אלה שחלק חשוב ביום עוסקים בענינים גשמיים, ואף על פי כן קובעים עתים בתורה ומקיימים מצות בהידור – הם אלו שיקרים בעיני ה'. ואדרבה, גדלה מעלתם גם על דור המדבר, שהרי להם לא היו מניעות ועיכובים ועסקו בעבודת ה' כל היום. אך אלו שנכנסו לארץ, ולמרות כל הבלבולים והניסיונות הרי הם מתגברים עליהם הנה גדלה מעלתם עוד יותר.

(ע"פ אגרות קודש חכ"ז עמ' קעא ואילך)

בתחילת פרשתנו נאמר "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ופירש רש"י "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

ובזה עצמו, שלימות עבודה זו היא כאשר "תהא שלהבת עולה מאלי'":

ההשפעה האמיתית והמושלמת על עוד יהודי להדליקו באור התורה והמצוות היא דווקא כאשר השני נעשה בבחינת "שלהבת עולה מאלי'", שגם כאשר המקרב והמדליק עוזב לדרכו, הרי השני ממשיך להאיר מעצמו.

ואין האדם יכול לומר, הרי כבר נתקרב השני קצת לתורה ולמצוות, ובכך כבר יצאתי ידי חובתי, אלא על האדם לדעת, שאין לו לזוז מהשני עד שרואה שהשני רכש מספיק ידיעות ביהדות ובתורה ומצוות, עד שהשלהבת "עולה מאלי'", באופן שגם אם הוא יהי' במקום רחוק ממנו בקצוי תבל, עדיין יאיר השני מעצמו ב"נר מצוה ותורה אור".

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 523 ואילך)

לזכות

הילדה חיה מושקא תחי'

לרגל יום הולדתה ביום ט"ז סיון

*

נדפס ע"י הורי'

הרה"ת יוסףיצחק וזוגתו מרת חנה שיחיו

יה"ר שיזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים