בתיאור הזה רבי נחמן מחייה את העבר, התפילות הנפולות לא נעלמו כליל. הן מצפות בסבלנות לעיתוי בו המתפלל יעלה אותם. ידיעה זו מאפשרת להתייחס אל תפילות מן העבר כמציאות נוכחת וקיימת. כך הוא בתפילות, וכך גם כלל מחשבותינו ומעשינו – אלו אינם נעלמים ושוקעים בתהום הנשייה, אלא כולם ממתינים ומצפים לנו. החוק הפיזיקאלי המוכר אודות שימור אנרגיה מתנסח כאן כחוק כללי עוד יותר - הכול נמצא ונשאר, אין מחיקה ואין שכחה. העבר ממתין לנו.

אך איך יזכה האדם להחיות את העבר שלו? רבי נחמן מציע לנו ללכת בדרך האמת - "אַך אֵיך יִזְכֶּה לָזֶה? הָעִקָּר שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת, לֵיֵלֵך בְּדֶרֶך אֱמֶת".

במקום אחר בליקוטי מוהר"ן, רבי נחמן מציע לנו עצה כיצד להגיע אל האמת - וזו מתחילה מהלב, מערלת הלב:

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ. כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גֹּדֶל כְּאֵבוֹ וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת" (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קמא).

עָרְלַת הלְב, האטימות הרגשית, מאפשרת לחוטא להמשיך הלאה בחייו ולהתעלם מעברו ומהמציאות והתולדות שהוא עצמו ברא. הסרת עָרְלַת הלְב, הסדק בחומת האטימות, הכאב והצער מעומק הלב – אלו מאפשרים לאדם להתחיל לחוש ולהרגיש, ומעתה אין הוא יכול להתעלם עוד מלבחור בדרך האמת, ובכך נוצרת האפשרות לנגיעה מחודשת בעבר שמכפרת ומתקנת, ובכך נוצרת תנועה הפוכה של התחיות העבר הגואלת את התפילות ואת כלל מעשינו ממקומם הנפול והמרוחק.