בפרשתנו נאמרו דיני גאולת עבד שנמכר לנכרי, שעל קרובי העבד לגאלו - "גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו גו' או השיגה ידו ונגאל" (כה, מז-מט).

איש יהודי הנמכר לגוי, ועד לזה שיכול למכור עצמו לעבודה זרה (כהמשך הפסוקים), מורה על ירידה רוחנית גדולה ביותר.

והנה מבואר בספר תניא קדישא (פי"ט) שהטעם לזה שיש ביכולת בן ישראל לעבור על רצון הקב"ה, הוא כי האמונה בה' היא "בבחינת שינה" אצל האדם, כי באם היה זוכר שעל ידי　 העבירה הרי הוא נפרד מ"יחודו ואחדותו יתברך" לא היה עובר ח"ו בשום אופן (עיין שם אריכות הביאור בזה).

ועל פי זה　 יש לבאר מה שלא נזכר כאן "אביו", כי מצב ירוד זה ברוחניות אצל העבד בא מפני שהיה חסר אצלו זכרון ה"אב" - אבינו שבשמים, ובאם היה "אביו" נזכר, לא היה נופל ממדריגתו כלל, ולא היה נמכר לעבד.

בפרשתנו, שבו נאמרו דיני המועדות, מצינו אשר לענין החמץ, ישנו חילוק בין חג הפסח לחג השבועות. אשר בשונה מחג הפסח, בו החמץ אסור לחלוטין, הנה בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא אף חובה – מנחת שתי הלחם הקריבה בשבועות צריכה להיות דוקא ״חמץ תאפינה״ (פרשתנו כג, יז). ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה את הקרבת מנחות המצוה.

ויש לומר הביאור בזה (וראה תורה אור (לכ"ק רבינו הזקן) פט, ג. צ, ב. ועוד):

לעומת זאת בשבועות, לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים ומתקנים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית לכל פרטי', חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו׳ – הנה אז החמץ אינו סותר לעבודת ה׳, אלא להיפך: באמצעות החמץ עצמו אפשר לקיים את התורה ואת המצוות. ועל דרך מה שכתוב (דה"ב יז, ו) ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״ - "שיהי' יקר רוח וגבה נפש בעניני עולם הבא כו'" (ר"ח שער הענוה פ"ו).

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 30 ובכ"מ)