במרוצת הדורות נהפך ל"ג בעומר ליום של פעילות מיוחדת עם ילדים. בקהילות ישראל נהגו המלמדים לצאת ביום הזה עם תלמידיהם לשדה, לקיים עמם פעילויות מגוּונות, לספר להם על רבי עקיבא ועל רבי שמעון בר-יוחאי, ולהחדיר בלב הילדים את האהבה לעם ישראל, לתורת ישראל ולמנהגי ישראל.

עם ישראל כבר שבע ממאבקי הכוח ומיצר הפלגנות. בציבור יש עכשיו כמיהה גדולה לאחדות ולהתקבצות סביב המכנה המשותף. תהלוכות הילדים של ל"ג בעומר מביאות מסר זה לידי ביטוי בדרך הנאה ביותר. אנו רואים מאות אלפי ילדים, מכל שכבות הציבור, צועדים יחדיו לנגד עינינו ומפגינים את האהבה לערכי היסוד היהודיים.

זכה רבי שמעון בר-יוחאי שיום ההילולא שלו – ל"ג בעומר – נעשה בפועל ליום שמצליח לאַחד מאות אלפי ילדי ישראל סביב התורה ומצוותיה. זכה הרבי מליובאוויטש, שקריאתו הקדושה לקיים בל"ג בעומר תהלוכות של ילדים, נתקבלה בכל תפוצות ישראל, והמוני ילדים, מכל חוג, עדה, זרם ואורח חיים, משתתפים בהן.

אחד הרגעים מרטיטי הלב בכל תהלוכה הוא כאשר אלפי ילדים, תינוקות של בית רבן, 'הבל שאין בו חטא', מניחים יד על עיניהם ומרעידים את האוויר בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". אי-אפשר שלא להתמלא שמחה למראה ההתאחדות המופלאה של ילדים מכל פלגי האוכלוסייה, המוכיחים בעצם התכנסותם כי השורשים היהודיים שלנו חזקים מכל הניסיונות להפריד בינינו.

השנה יחזרו לביתם יותר ממאה אלף ילדים ובידיהם ספר חדש ומיוחד – 'התורה שלי', מהדורה מבוארת ומאויירת של ספר בראשית לילדי ישראל. זו יוזמה נפלאה שקשה להפריז בערכה, ואשרי חלקם של נדיבי הלב שאִפשרו לקיימה.

שנים מתלוננים על הנתק שנוצר בין הדור הצעיר ובין התנ"ך. בעבר הייתה בציבור הרחב אהבה גדולה לתנ"ך. הילדים נקראו בשמות תנ"כיים, שמות הערים והיישובים נשאבו מהתנ"ך. והנה כל זה נגוז ונעלם, והדור הצעיר בקושי מכיר את סיפורי התנ"ך.

אחת הסיבות העיקריות לנתק הזה היא דרך ההוראה, שהוציאה מהתנ"ך את הנשמה. מייגעים את הילדים בלימוד ניתוחים והשוואות, מתוך מתן פרשנויות מעוּותות. בלי האמונה והנשמה נשאר גוף בלבד, וגוף בלא נשמה הוא חסר חיים ומשעמם.

כאן מקבלים הילדים ספר צבעוני, חי ומלהיב, שמושך את ליבם לקרוא את סיפורי התורה, לחיות עם דמויות ההוד של אבות האומה ולקלוט את הערכים הטמונים בספר הספרים. זו מתנה ענקית לעם ישראל לרגל ל"ג בעומר.

דיני המשפטים בתורה פותחים בדיני עבד (״כי תקנה עבד עברי״. שמות כא,ב). כי אין לאדם דבר קשה מלהיות נכנע ומשועבד לזולת.

״כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם״ (ויקרא כה,כה). בני ישראל הם עבדים לעצמות אין-סוף ברוך הוא. המטרה היא להשלים את הכוונה הפנימית הנטועה ומושרשת בעצמותו יתברך כביכול, בטעם כללות הבריאה ובטעם עבודת הנבראים.

״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא כה,י). למה נאמר ״לכל יושביה״ ולא ״לעבדיה״? אלא אמרו חז"ל: ״כל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו״ (קידושין כ), וממילא זה ״דרור לכל יושביה״ – העבד משתחרר מבעל הבית ובעל הבית מן העבד.

בעבודת העבד אפשר להבחין בשני אופני עבודה: עבד פשוט, העובד מיראה בלבד, ואין לו שום עונג ושמחה בעבודתו; ועבד נאמן, הקשור לאדוניו בכל ליבו ונפשו, ועבודתו היא בזריזות, בתענוג ובהתמסרות אמיתית.

זהו שנאמר: ״כי לי בני ישראל עבדים״ – אלה המקיימים את התורה ומצוותיה כעבדים רגילים; ״עבדי הם״ – מי שעובדים את הקב"ה בעבודת העבד הנעלה.

״לא תעבוד בו עבודת עבד״ (ויקרא כה,לט). נהג בו אחווה, שנאמר ״אחיך״ ו״לא תעבוד בו עבודת עבד״, שלא יוליך אחריך כלים לבית המרחץ, ולא ינעל לך מנעלים.

בני ישראל נקראים 'עבדים' ו'בנים'. 'עבדים' מצד הגוף. הגוף חייב לקבל עליו עול מלכות שמים, כעבד המקבל את מרותו של אדונו. 'בנים' – מצד הנשמה. הנשמה עובדת את ה׳ מתוך אהבה ועונג, כבן המשמש את אביו.

כמה מחסידיו של רבי חיים מקוסוב התוועדו בבית מדרשו של הצדיק וסיפרו סיפורי חסידים. במיוחד הִרבו לספר מנפלאותיו של הבעל-שם-טוב. השעות חלפו והשעה כבר הייתה אחרי חצות הלילה. בשלב כלשהו פלט אחד החסידים: "אח, אח, איפה נמצא בימינו צדיק כמו הבעל-שם-טוב!".

דירתו של רבי חיים הייתה בקומה השנייה, אך בדרך הטבע לא היה אפשר לשמוע למעלה מה שמדברים בבית המדרש. באותו רגע שמעו החסידים קול פסיעות יורדות במדרגות. כעבור רגע נפתחה הדלת ובפתח עמד הצדיק וקרא לעבר החסידים: "שוטים שבעולם – בכל דור ודור נמצא הבעל-שם-טוב בעולם, אלא שבעבר היה גלוי ועכשיו הוא נסתר".

"אנשים אומרים: הייתי אצל רשב"י ואני הולך אל ר' אלעזר. או: הייתי אצל ר' חייא ואני הולך אל ר' עקיבא. אם אומרים זאת בתמימות – זהו עניין ההשתטחות" (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

אווירה חגיגית שרתה בעיירה רודניק שבפולין. כמה צדיקים התכנסו יחד במעונו של רבי חיים מצאנז, שהתגורר אז ברודניק. התרוממות רוח שרתה בבית המדרש. ופתאום, באמצע תפילת שחרית, אירעה תקרית לא-נעימה.

אלה היו הימים שאחרי פסח שני. שליח הציבור סיים את חזרת הש"ץ, ורבי חיים מצאנז הורה לו שלא לומר תחנון, על-פי דברי הזוהר הקדוש בעניין שבעת הימים שאחרי פסח שני, שבהם שערי גן העדן פתוחים.

רבי חיים עמד על דעתו שאין לומר תחנון, ומנגד טען בנו בתקיפות שחייבים לומר תחנון. בעקבות זאת יצא רבי יחזקאל-שרגא החוצה עם מניין ממקורביו, והם אמרו תחנון וסיימו שם את התפילה.

אחרי התפילה נמשך הוויכוח בין האב לבנו. זה טוען כך וזה משיב בנימוקים משלו, ושניהם מתבצרים בעמדותיהם. בשלב מסויים קרא רבי חיים לעבר בנו: "מצווה אני עליך שלא תדרוך עוד על מפתן ביתי!". למשמע הדברים יצא רבי יחזקאל-שרגא מבית הכנסת מבעד לחלון, כדי שלא לעבור על דברי אביו.

בקהל המתפללים נכח גם רבי מרדכי-דב טברסקי מהורניסטייפול, חתנו השמיני של רבי חיים מצאנז. כמו כל הנוכחים היה אף הוא נדהם לנוכח העימות הקשה שפרץ פתאום בין האב לבכורו. הדבר היה מופלא בעיניו, שכן הוא הכיר את יחס הכבוד שרחש גיסו הגדול, רבי יחזקאל-שרגא, לאביו.

רבה הייתה תדהמתו כאשר ניגש אליו חותנו ולחש באוזנו: "אינני יודע כיצד זכיתי לבן קדוש שכזה!". רבי מרדכי התעשת במהרה והשיב לרבי חיים: "בעיניי אין זה פלא כלל"...

חלפה שעה קלה, ורבי חיים ניגש לערוך את שולחנו. הוא שלח לקרוא אליו את בנו רבי יחזקאל-שרגא, אולם זה סירב לבוא. סירובו עורר עוד יותר תמיהה אצל הנאספים. האוּמנם החריפה המחלוקת בין השניים עד כדי כך?

חלפו שנים. רבי חיים מצאנז כבר נסתלק לבית עולמו, והניח בנים וחתנים המשמשים בקודש ורועים את עדת חסידיהם. יום אחד הזדמן רבי מרדכי מהורניסטייפול לצאנז. זה היה בתוך שבעת הימים שאחרי פסח שני. בתפילת שחרית השתתף גם גיסו, רבי יחזקאל-שרגא. שליח הציבור, שהכיר את מנהגו של רבי יחזקאל-שרגא לומר תחנון בימים האלה, החל באמירת תחנון.

ואולם אז פנה אליו רבי יחזקאל-שרגא וביקשו לדלג על התחנון ולומר קדיש. "חלילה לך מלשנות את דרכו של אבי הקדוש!", הסביר לשליח הציבור את הוראתו.

התנהגות זו הפליאה מאוד את רבי מרדכי. הוא זכר היטב את הוויכוח העז בין רבי יחזקאל-שרגא ובין אביו, ואת דעתו הנחושה של רבי יחזקאל-שרגא למען אמירת תחנון, עד כדי כך שיצא אז החוצה וסיים את התפילה עם מניין משלו. אחרי התפילה ניגש אל גיסו וביקש לברר את פשר הדבר.

חיוך עלה על פניו של רבי יחזקאל-שרגא. "אספר לך דברים כהווייתם", אמר. "באותו יום ברודניק, בשעת שחר מוקדמת, התכוננתי להיכנס אל חדרו של אבי. לפתע נפלה עליי תרדמה, והנה אני חולם חלום.

בחלומי ראיתי את אבי הקדוש יושב על כיסאו, מוקף במאות חסידיו, ולפתע הכול מסבים את פניהם מאבי, פונים אליי ומכריזים: 'יחי רבנו! יחי רבנו!', ואבי נותר לבדו על כיסאו.

התעוררתי מן החלום נרעש וחרד. ראיתי בכך רמז מן השמים שעל אבי להעביר את שרביט ההנהגה אליי, ומאחר ש'אין מלכות נוגעת בחברתה', הרי המשמעות הנוראה של הדברים היא שאבי עתיד להסתלק מן העולם כדי לפנות את כיסאו בעבורי. חרדה גדולה מילאה את ליבי.

ראשית כול נדרתי להתענות 'תענית חלום'. כשנרגעתי מעט ייגעתי את מוחי בחיפוש עצה, ובסייעתא דשמיא עלה הדבר בידי. הגעתי למסקנה שהכלל 'אין מלכות נוגעת בחברתה' תקף רק כשמדובר באותה ממלכה, אך כאשר אלה שתי ממלכות נבדלות – אין כאן 'נגיעה'.

החלטתי אפוא ליצור מעין 'התפלגות' מאבי, על-ידי מנהג שונה, ובכך להצהיר שהנה קמו להן שתי ממלכות נבדלות, ושתיהן יכולות להתקיים בה בעת.

המעשה הזה אכן הסיר את הקטרוג מעל ראשו של אבי והגזֵרה חלפה, אולם עדיין הייתי שרוי בתענית חלום, ולכן לא יכולתי לבוא לסעודה עם אבי.

ובאשר למנהג כאן, בצאנז – הרי שאין לשנות מכפי שהורה אבי", חתם רבי יחזקאל-שרגא את דבריו.

גילוי פנימיות התורה קשור קשר הדוק עם הגאולה. בספר הזוהר (רעיא מהימנא פרשת נשא, חלק ג, עמ' קכד,ב) נאמר במפורש: "בגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמים" (=בזכות שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים, שהוא ספר הזוהר, יֵצאו מהגלות ברחמים). ואכן, לימוד פנימיות התורה נחשב אחד האמצעים החשובים לזירוז הגאולה ולהתכוננות לקראתה.

לפעמים נדמה שהקשר בין גילוי פנימיות התורה לבין הגאולה הוא בבחינת 'סגולה' – כעין פעולה 'שמימית' נסתרת; אבל כאשר מבינים את מהותה של הגאולה מבינים גם כן שהקשר בינה ובין גילוי הנסתר הוא קשר פנימי ומהותי. הגאולה היא פשוט המשך ישיר לגילוי פנימיות התורה, והיא השלמתו של תהליך זה במלוא העוצמה.

המהות האמיתית של הגאולה היא – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישעיה מ,ה). וכן: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם יא,ט). זו בעצם הגאולה – גילוי האמת האמיתית והפנימית של כל דבר. יוסר סופית ההעלם וההסתר שמכסה כיום על האמת, והיא תיראה בגלוי בעיני בשר.

כל השינויים שיתחוללו בעולם בימות המשיח יהיו תוצאה טבעית ומתחייבת של גילוי האמת. כאשר הכול יראו בעיניהם שהקב"ה הוא המהות האמיתית של כל המציאות, ממילא "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כלשון הרמב"ם בסיום ספרו). כאשר כל הגויים יראו בגלוי שהיהודים הם "כוהני ה'" ו"משרתי אלקינו" (ישעיה סא,ו) – מובן שלא יפגעו בהם לרעה, ולהפך, ישתוקקו לסייע לעם ישראל. כשכל אדם יראה את האמת, שהזולת אינו חי על חשבונו, ואדרבה, שלמותו של הזולת היא גם שלמותו שלו – מובן שלא יהיו מלחמות ושנאות ולא תהיה קנאה ותחרות. כל אלה יהיו תוצאה מתבקשת מגילוי האמת.

נמצא שהכנת העולם לקראת הגאולה החלה בימים שבהם התחילה להתגלות פנימיות התורה. דבר זה נעשה על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי, מחבר ספר הזוהר. הוא פתח את ה'צינור' של פנימיות התורה, וממנו מתחיל תהליך הגילוי של אור הנסתר, שיגיע לשיאו בזמן הגאולה.

אלא שבימי רבי שמעון בר-יוחאי עדיין לא היה העולם בשל לגילוי האמת הזאת. לכן הגילוי של פנימיות התורה נעשה במידה מוגבלת ביותר – לחוג מצומצם של אישים בעלי שיעור קומה מיוחד. אולם ספר הזוהר עצמו מנבא שכאשר יתקרבו ימות המשיח, תתגלה חכמת הנסתר בהיקף רחב, עד שאפילו ילדים קטנים יֵדעו סודות כמוסים (זוהר בראשית קיח,א).

זה תהליך הדרגתי. בתחילה הייתה פנימיות התורה ידועה ליחידי סגולה בלבד. אחר-כך, כשהחלו להתקרב ימות המשיח, בא האריז"ל והחל להפיץ את תורת הנסתר במידה רחבה יחסית, ואמר שכבר "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה". אולם עדיין נשארו הדברים נחלתו של חוג מצומצם.

אחרי-כן, כאשר הגיע 'חצות' של האלף השישי והחל להתנוצץ אור הגאולה, הגיע גם הזמן לגלות את פנימיות התורה בהיקף רחב יותר. אז פתח הבעש"ט את אור הנסתר לכל העם, ואִפשר לכל יהודי לטעום מהאור הגנוז של הגאולה, ובכך להתכונן בפועל ממש לגאולה המתקרבת. הבעש"ט גם גילה שהפצת החסידות קשורה קשר ישיר לגאולה, כפי שאמר המלך המשיח לבעש"ט, שהוא יבוא "לכשיפוצו מעיינותיך – מעיינות החסידות, פנימיות התורה – חוצה".

מענדל עצמו מתרגש בכל שנה מחדש לקראת ל"ג בעומר. "אני אוהב את רבי שמעון", הוא אומר. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת לאחר שמתוודעים לסיפורו המיוחד.

מענדול נולד בח' באייר. "שישה חודשים אחרי הולדתו הבחנו שאין הוא מתפקד ככל הילדים", מספר אביו. "היו לו מצבים של דום נשימתי, הקאות ועוד תסמינים. אחרי בדיקות הודיע לנו הרופא שמענדול סובל מסי-פי, שיתוק מוחין קשה. הרופא לא נתן לו הרבה סיכויים לשרוד".

יוסף-חיים ורעייתו החליטו שלא לקבל את דברי הרופא כתורה מסיני. "החלטנו לראות בהערכות המייאשות של הרופאים אתגר", אומר האב. "כיום, בתפקידי כמלווה משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אני מציג לפניהן את המקרה שלנו כהמחשה שאין לקבל את ההערכות הרופאים כסוף פסוק".

התהליך היה מורכב: "כל צעד אצל מענדול היה משמעותי – הפעם הראשונה שהוא לבש חולצה בכוחות עצמו, המילה הראשונה שהוציא מפיו והתנועה הראשונה שעשה. הכול חרות בזיכרון. על כל דבר נתַנו תודה לבורא עולם. כיום מענדול לומד בישיבת 'חנוך לנער' בצפת. אמנם הוא מתקשה בהתניידות ובדיבור, אבל הוא לומד ומביא ציונים טובים".

בימי שישי, כשהוא חוזר לביתו, מענדול שוהה בציון רשב"י במירון ומניח תפילין למבקרים. "אנשים מתקשים לומר לו 'לא'", אומר אביו בחיוך. "גם את האגוזים הקשים הוא הצליח לפצח. יש תיירים שזו הייתה להם הפעם הראשונה בחייהם להניח תפילין".

ל"ג בעומר הוא גם יום חגו הפרטי של יוסף-חיים עצמו, יועץ חינוכי וזוגי. "עברנו רצף של השגחות פרטיות מופלאות ,שהביאו אותנו לבסוף לעבור ליישוב מירון. לא חלמתי שאתגורר במקום הזה, אבל הרגשנו שרבי שמעון עצמו מביא אותנו לכאן. גם כשחשבנו פעם לעזוב, קיבלנו סימן מובהק ומדהים שגרם לנו להישאר. מאז, בכל שבת, אנו מארחים אורחים שאין להם היכן להיות".

התאריכים שלהלן מבוססים על העיקרון שהזמן הקובע לעניין קדושת שביעית הוא ה'חנטה'. מדובר בפרי טרי, ולא מקירור.

ולפי סדר הא"ב: אבוקדו – אמצע תמוז. אגוז מלך, אגוז לוז – אין קדושה (גידול חו"ל). אגוז פקאן – תחילת מרחשוון. אגס – אמצע סיוון. אוכמניות – הסתיים. אילסר – אין קדושה. אנונה – סוף סיוון. אפרסמון – תחילת אלול. אפרסק – הסתיים. אשכולית – תחילת מרחשוון. אתרוג – הסתיים. בוטנה (פיסטוק) – אין קדושה. גודגדן – הסתיים. גויאבה – סוף אב. דובדבן – סוף אייר. זית למאכל – אמצע אב. זית לשמן – תחילת מרחשוון. חבוש – סוף אב. חרוב – תחילת תשרי. לונגן – אמצע סיוון. ליצ'י – תחילת סיוון. לימה – תחילת תמוז. לימון – הסתיים. מנגו – תחילת סיוון. מנדרינה – תחילת אלול. מקדמיה – אין קדושה. משמש – הסתיים. נקטרינה – הסתיים. ענבי יין – סוף אייר. ענבי מאכל – הסתיים. ערמון – אין קדושה. פג'ויה – תחילת תשרי. פומלה ופומלית – תחילת מרחשוון. פיטאיה – הסתיים. פיסטוק – אין קדושה. פסיפלורה (שעונית) – הסתיים. צבר – תחילת סיוון. קובו – הסתיים. קומקווט – תחילת תשרי. קיווי, קליפים (אור, אורה, נובה), קלמנטינה – תחילת אלול. קרמבולה – סוף אב. רימון – תחילת אב. שזיף אירופי (מוארך) – תחילת אלול. שזיף יפני (עגול), שסק – הסתיימו. שקד יבש – סוף אב. שקד ירוק, תאנה, תות-עץ – הסתיימו. תמר, תפוז סיני – תחילת תשרי. תפוז – סוף מרחשוון. תפוח – תחילת סיוון.