ויש לומר שבזה טמונה הוראה חשובה בעבודת האדם לקונו:

ולזה באה שנת השמיטה, שבה על יהודי לשבות מעבודת האדמה ולעסוק רק בעבודת ה', כלשון הספורנו כאן "שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'" - להראות לנו את מהותו האמיתי של עם ישראל, שאין להם שייכות לעבודת האדמה, אלא העולם נברא לשמש את היהודי, ומהותו האמיתי היא העסק בעבודת ה' בלבד.

ועל כן נאמר קודם "ושבתה הארץ שבת לה'" לפני "שש שנים תזרע", ללמדנו שעיקר עבודת היהודי אינה ה"שש שנים תזרע" אלא מהותו האמיתי הוא הזמן בו מקדיש להיות "שבת לה'", ושבו אינו עוסק בעניני העולם אלא מקדיש את עצמו לעבודת ה' בלבד.

(ע"פ שיחות קודש תש"מ ח"א עמ' 161 ואילך)

בפרשתנו נאמר מצוות ספירת העומר. והנה, כאשר מתבוננים במצוה זו עולה תמיהה:

הרי, מאז שברא הקב"ה את עולמו, "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו", הזמן סובב על צירו ללא שום הפסק, ולגמרי אינו תלוי באדם. ואם כן, מצוה זו של ספירת העומר אין לה הבנה לכאורה, מהו התוכן במצוה זו של ספירת הימים, וכי יכול לקרות שיום ייאבד, ובין אם יספור ובין אם לאו – יעברו אותם מספר ימים?!

אלא, שכאן טמונה הוראה ומוסר השכל נפלא:

ואם, חלילה לא נוצל הרגע לתכליתו ומטרתו, הרי זה כאילו נברא ח"ו לבטלה ואבדה מציאותו (שהיא לעשות את רצון הבורא ב"ה). לכן, על היהודי "לספור את הזמן", למנות ולחשב את כל הרגעים שלא יאבדו חלילה, אלא ינוצלו לתכליתם שהוא מציאותם האמיתית – עשיית רצון ה'.

וזהו תוכן המצוה של ספירת העומר: על היהודי לספור יום אחר יום, שיהיה מתאים לענין של ספירת העומר. וכאשר הוא רואה שעבר יום שאינו לפי התוכן המתאים – אזי, חסר אצלו לא רק התוכן של היום – אלא גם היום עצמו!

וכלשון המובא בספרי מוסר: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו", שאף שהדמים חוזרים, אך הימים אינם חוזרים, וכל רגע שלא נוצל הרי הוא "נאבד" ממנו, ועל כן יש "לספור" את הימים ולנצלם במילואם.