"וישא אהרן את ידו [ידיו] אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים" (ויקרא ט,כב). רש"י:'ברכת כהנים, יברכך יאר ישא'. גם בגמ' מרומז שברך ברכת כהנים: 'ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? דכתיב (ויקרא ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים"' (מגילה יח,א). וכן: 'ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר (ויקרא ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה' (סוטה לח,ב). וכן: 'במדינה הכהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. ר' יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר (ויקרא ט, כב) "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם"' (תמיד לג,ב). אולם בכל אלו אין הוכחה גמורה שהוא ברך ברכת כהנים, אלא אפשר שרק דימו לברכתו. אולם בספרא (על הפס') מפורש שברך ברכת כהנים: '"ויברכם" זו ברכה סתומה שאין אתה יודע, וחזר הכתוב ופירשו להלן "יברכך ה' וישמרך" עד "וישם לך שלום"'. מימלא אם כאן ברך ברכת כהנים, סימן שיש ללמוד מכאן על ברכת כהנים (ולכן למדו מכאן בגמ' לברכת כהנים), ויותר מזה מובא בספרא: '"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים', הרי שכאן זהו שורש לברכת כהנים, ולכן יש ללמוד ממנו לברכת כהנים. והנה מובא כאן בספרי '"וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה', כך שניראה שלכן יש לברך ברכת כהנים בשמחה כמו שנעשה ברכת הכהנים בפס', מימלא אולי זהו מקור למנהג שלא נושאים כפיים בלא שמחה (בנוסף ל"טוב הוא יברך"): 'ויש אומרים דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה... נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב משום שאז שרויים בשמחת יום טוב וטוב לב הוא יברך' וכו' (שו"ע או"ח קכח,מד. ברמ"א). וברכת כהנים קשורה לעבודת הקרבנות, כמו שלכן מובא בסוטה שאם לא עלה בעבודה לא יעלה. וכן בספרא: '"ויברכם" – בעמידה. אתה אומר בעמידה או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה? תלמוד לומר (דברים י, ח) "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" מקיש ברכה לשירות. מה שירות בעמידה - אף ברכה בעמידה. וכן הוא אומר (דה"ב ל, כז) "ויקמו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים"'. הרי שמוקש עבודת המקדש והברכה, ניראה שזהו הסיבה שהכהנים מברכים כעין שמקשרים כח מקדושת עבודת בית המקדש, ולכן קשור עבודה וברכה. ולכן דווקא אחרי שגמר את עבודת הקרבנות, ובפרט של ימי המילואים שהם מחנכים את המשכן לעבודה, אז משם המשיך לברכת כהנים (ודרך זה זכה לשאר הדורות). וניראה שברכת כהנים זה כעין הקדשת בנ"י לה', שבזה משרה את השכינה על בנ"י, ולכן סמוך פס' קודם: "ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה' כאשר צוה משה" (כב), שמשם המשיך אהרן בנשיאת כפיים לברכת בנ"י, שזהו כעין המשך של "הניף אהרן תנופה לפני ה''. אולי לכן בכתיב כתוב "ידו" במקום "ידיו", כעין לומר שאמנם מרים שני ידיו, כמו בהנפת הקרבן, אבל להבדיל מהקרבן שהוא כולו לה', שמתנתק מהעולם, בבנ"י זה כעין יד אחת, שמצד אחד יש חיבור למעלה לה' ומצד שני יש חיבור לעולם הגשמי, שכך בא להשפיע ולהוריד ברכה לעולם, ובכך לברך את כל הגשמי שבעולם לקדשו. אולי לכן בפס' מופיע אחרי הברכה "וירד מעשות..” אבל בעצם קודם גמר כמו שמובא בספרא: '"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" זה מקרא מסורס. כן היה ראוי לומר "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם", שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם'. אם כן מדוע בפס' נאמר בצורה שנראה כאילו ברך לפני שירד מעשית הקרבנות?- אלא בא לרמז שברכת הכהנים קשורה בקרבנות, ולכן כאילו שברך כחלק מעשיית הקרבנות. ואולי לכן סמוך מיתת בני אהרן, כיון שהם מצד אחד היו בקדושה גדולה שלכן בהם התקדדש המשכן: 'נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו. הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש' (ספרא. ויקרא י,ג) ומצד שני מובא שחטאו (בחז"ל מופיע כמה דברים), ולכן היה משיכה חזקה לקדושה למעלה, בלי חיבור ראוי ללמטה, ולכן מתו, שלא כברכת כהנים שיש חיבור מאוזן לקדושת הקרבנות (ולכן "ידו"). זהו שהקרבן מועלה לה' במקום האדם, שממונו עולה לה' וכך יש לו חיבור כאילו הוא עלה, שממונו קשור בו (וכן שבא כנגדו) אבל הוא עצמו עדיין קשור לעולם, וזהו "ושמו את שמי על בנ"י" עליהם בעולם, ולא לנתקם.