בנוגע לקרבנות חטאת ואשם המוזכרים בפרשתנו אומרת המשנה "אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה" (זבחים עא, ב). ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

הרמב"ן ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה" (פרשתנו א, ט). ונמצא, שבטעם זה מודגש שהאדם צריך לבטל ולייסר את עצמו בדברים קשים, עד כדי שיחשוב ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף", ועל ידי זה מתכפר לו העון.

ואופן אחר מבואר בספרים, אשר קרבן הוא מלשון קירוב, ותוכן ענין הקרבן הוא שהאדם מקרב את עצמו להקב"ה (ראה ספר הבהיר סי' מו. בחיי פרשתנו א, ט. ועוד). והיינו, שיש לאדם להתבונן בזה שזה שחטא ופגם הוא רק מצד יצרו הרע, אך רצונו האמיתי הוא להיות בקירוב להקב"ה ולקיים רצונו, ועל ידי התבוננות זו הרי הוא מתקרב להקב"ה ושב מחטאו ועוונו יכופר לו.

והנה האשם בא (גם) על המזיד, ולכך נקרא שמו "אשם", כי "שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם" (רמב"ן סוף פרשתנו). אבל חטאת באה על חטא שחטא האדם בשגגה, ועל כן נקראת "חטאת" מלשון נטיה קלה, ש"חטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך מלשון אל השערה ולא יחטיא" (שם).

ועל פי זה יש לבאר מה ש"אין לך חטאת כו' אלא נקבה", כי על השוגג מספיק שיתבונן בזה שרצונו האמיתי הוא לעשות טוב, שאין זה התבוננות המקשה ומכבידה על האדם, אלא התבוננות "רכה" – כנקבה ש"תאמר להן בלשון רכה" (רש"י יתרו יט, ג). מה שאין כן האשם הוא רק "מזכרי כבשים", כי, על המזיד, מכיון שיצר האדם הוא בהתגברות, לא די בהתבוננות רכה אלא כדי שעוונו יכופר יש להקריב זכר, של"זכרים" יש להגיד "דברים הקשים כגידין" (רש"י שם), ורק על ידי זה יכניע יצרו.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 13 ואילך)