החיים המודרניים מתאפיינים באינטנסיביות שלהם. אין רגע דל. טובי המוחות, המפעילים את תעשיית התקשורת, הפרסום, התרבות והפוליטיקה, מייצרים ללא הרף סערות, שערוריות, אירועים ופרשיות. האדם הממוצע נשאב לתוך המערבולת הזאת, וכך מתנהלים חייו – מסערה לסערה ומשערורייה לשערורייה.

ספק אם אנחנו מבינים עד כמה המציאות הזאת הרסנית לבריאותנו הנפשית. היא נוטלת מאיתנו את השקט ואת הרוגע ומשבשת את פרופורציות החיים. כל אמירה היא 'סערה', כל אירוע 'טלטלה', כל הסתבכות 'שערורייה', וכעבור יום או יומיים הכול נשכח בעקבות פרשה חדשה.

אבל יש לנו גם פרשה אחרת, שמתחלפת עם הזמן – פרשת השבוע. יהודים בכל העולם חיים בכל שבוע את תוכנה של פרשה בתורה, ורואים בה את האקטואליה של אותו שבוע. השבת אנו מסיימים את ספר שמות בקריאת פרשת פקודי, שבה מסופר על השלמת העבודות לבניית המשכן והקמתו בפועל בידי משה רבנו.

העמידו לנגד עיניכם את חייהם של בני ישראל במדבר. במרכז המחנה ניצב המשכן, ועליו שכן ענן ה'. ממנו היה יוצא דבר ה' לעם ישראל. הענן האלוקי היה מוליך את העם בנדודיו, כפי שהפרשה מסתיימת: "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל, בכל מסעיהם".

את המשכן הנודד החליף בית הקבע – בית המקדש בירושלים. לאחר חורבנו נותרנו עם התפילה והציפייה לבניינו המחודש, ועם בתי הכנסת ובתי המדרש, המכונים 'מקדש מעט'. אבל זה המקום שבו האדם יכול לכייל את השעונים, ולהתנקות מההמולה המתמדת של שאון החיים.

למרבה הצער, הטרדות וההפרעות מנסות לרדוף אחרינו גם בהיותנו בבית הכנסת, כשהן מצייצות מהמכשירים הסלולריים. רבים אימצו להם מנהג טוב – לכבות את המכשיר לפני הכניסה לבית הכנסת, או פשוט להשאירו בבית ובמכונית. הם גילו להפתעתם כי העולם המשיך במהלכו, וכי לא אירע שום אסון בשל אי-הזמינות בשעת התפילה ושיעור התורה. כן, מתברר שלא כל אחד מאיתנו הוא מנהל חדר מיון או רמטכ"ל.

היכולת להינתק משאון החיים ולהתמסר למהות הפנימית של קיומנו – תפילה לבורא העולם וקביעת עיתים ללימוד התורה – היא המפתח להישרדות בעולם המטורף של ימינו. אותה שעה של שקט, שבה אנו עומדים לפני היושב במרומים, מאפשרת לנו לחזור לפרופורציות. היכולת לשכוח את כל טרדות העולם בשעת השיעור בתורה מחזירה לנו את השפיות.

זה הזמן שבו אנחנו נכנסים ל'משכן' ומתחברים עם בורא העולם ומנהיגו. ההתחברות הזאת גם מאפשרת לנו לראות בבהירות את מהלך חיינו ואת הנתיב הנכון שאליו יש לפנות בצומתי החיים, ממש כשם שהמשכן הנחה את עם ישראל בדרכי מדבר סיני.

הכניסה היום-יומית ל'משכן' חיונית ביתר שאת בקצב החיים המודרני. בלי שעת האיפוס הזאת אנחנו עלולים להיטלטל כעלה נידף ברוח על-ידי הכוחות החזקים המנהלים את סדר היום הציבורי. דווקא במציאות זו חשוב להיכנס ל'משכן' ולהתחבר לעצמנו.

הופיע עוד ספר בסדרת ילדים בשליחות . את הסדרה כותבות השליחוֹת אלה ורזוב ו חנה אוירכמן , והיא מגישה את סיפוריהם של ילדי שלוחים מרחבי העולם. הספר החדש הוא מוסיא ממרוקו , והוא מספר את סיפורה של הילדה מוסיא באנון בת השש מקזבלנקה. את הספר מעטרים תצלומים מנוף השליחות. טל' 039600770.

בפרשתנו מתוארת הקמת המשכן: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". אולם על-פי המדרש המשכן כבר הושלם הרבה קודם לכן, בכ"ה בכסלו: "בעשרים וחמישה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן", והקדמתו נדחתה בכמה חודשים, "מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק".

איך הדברים מתיישבים עם הכלל ההלכתי הקובע "אין מערבים שמחה בשמחה"? כיצד עיכב הקב"ה את הקמת המשכן כדי לערב את שמחת הקמתו בשמחת יום הולדתו של יצחק אבינו?

הסבר אחד הוא ששמחת הולדתו של יצחק אבינו אינה חדשה, אלא השמחה הייתה בעיקר בשעת לידתו, ובכל שנה, ביום הולדתו, אנו שמחים בהמשך לשמחה ההיא. לכן שמחה זו, שאינה חדשה, אינה מבלבלת את שמחת הקמת המשכן.

אך יש עוד הסבר. הכלל שאין לערב שמחה בשמחה חל רק על שמחות הקשורות באכילה ושתייה, שמחות גשמיות. אך כאשר מדובר בשמחה רוחנית, אין שום מניעה לערב שמחות, ויתרה מזו – יש מקום לכולן יחד, וכל שמחה תורמת לחברתה. מתוך כך, מכיוון ששמחת הקמת המשכן הייתה רוחנית, ולא שולבה בסעודה גשמית, היה אפשר לערבה עם שמחת יום הולדתו של יצחק, שאף היא לא הייתה שמחה גשמית.

הסיבה ששמחה רוחנית אחת אינה מפריעה לשמחה אחרת נובעת מההבדל בין הגשמיות לרוחניות. בגמרא נאמר: "לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, כלי ריקן – מחזיק, כלי מלא – אינו מחזיק. אבל (מידת) הקב"ה אינו כן: מלא – מחזיק, ריקן – אינו מחזיק".

הגשמיות אינה נותנת מקום לזולתה. כשדבר גשמי אחד נמצא במקום מסויים, אין דבר אחר יכול להימצא שם. אולם רוחניות אחת אינה סותרת את קיומה של רוחניות אחרת, ולהפך, כל תוספת של אור רוחני מחזקת ומעשירה את הרוחניות האחרת, בבחינת "מצווה גוררת מצווה".

לכן כשמדובר על שמחה גשמית, אין לערב שמחה בשמחה, שכן השמחה השנייה מפריעה לשמחה הראשונה, וכל אחת ואחת נצרכת לתשומת הלב שלה. לעומת זה, בשמחה רוחנית אין שמחה אחת מפריעה לחברתה, אלא להפך, היא מחזקת ומעצימה אותה.

בגמרא (שבת קיח) מובאות כמה מימרות בשם רבי יוסי: "יהא חלקי מגבאי צדקה"... "יהא חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו". המאמר השני הוא המשכו של המאמר הראשון – אף כאן מדובר בגבאי צדקה; חושדים בו אף-על-פי "שאין בו", שידיו נקיות.

הרב יקותיאל-יהודה מייזליש, הרב מסיגט, היה בן ארבע-עשרה כשנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, ועבר את אימי השואה הנוראה. עם זה תמיד שורה על פניו ארשת שמחה.

שאלו אותו: "איך זה שתמיד שורה ארשת שמחה על פניכם, והלוא אדם עובר בחייו גם דברים שאינם משמחים?".

השיב הרב מסיגט: "אכן, אי-אפשר שבעולם הזה יתנהל הכול למישרין, אבל אני גמרתי בליבי להתהלך תמיד וחיוך על שפתיי. כי אחת מהשתיים, אם יפגשני אוהבי, ישמח ליבו בראותו שפניי צוהלות; ואם אינו אוהבי – אדרבה, שיתחמץ ליבו בראותו שאני שמח ונראֶה שטוב לי"...

"מדוע חסידים רוקדים? מפני שהם מבקשים להתרומם לפחות טפח אחד מעל פני האדמה" (רבי אהרון מקרלין)

העננים השחורים כבר התקדרו מעל שמי גרמניה הנאצית. מיום ליום גברה רדיפת היהודים במדינה. כלי התקשורת התמלאו הסתה אנטישמית בוטה.

רבה של קהילת ברלין, הרב אביעזר ציצוביץ', יליד פולין, הוסיף לנהל את חיי הדת בעירו ביד רמה. הוא החליט שלא לכפוף את קומתו לפני הצורר אלא לבטא גאווה יהודית. התנהגותו זו העמידה אותו כמה פעמים בסכנת נפשות מידית, ואך בניסי ניסים ניצל.

התקרית הראשונה התרחשה עם עליית הנאצים לשלטון. טבעת החנק על יהודי גרמניה התהדקה. פרנסי הקהילה פנו אל הרב ציצוביץ' בבקשה שיקצץ את זקנו, כדי שלא יבלוט ברחוב ויסכן את חייו.

הרב ציצוביץ' דחה את השידולים האלה בנחישות. הוא הוסיף להתהלך בפרהסיה בלבושו הרבני, עטור בזקנו הארוך, ששיווה לו הדרת פנים מיוחדת.

יום אחד, בעודו צועד ברחוב, נצמדו אליו שני אנשי גסטפו בלבוש אזרחי. "התלווה אלינו", הורו לו בשקט ובתקיפות. הרב ציצוביץ' לא היה יכול שלא לציית לשני הגברתנים. הוא הבין כי השניים מבקשים להימנע מלעורר מהומות ברחוב, שהיו בו שגרירויות זרות, וכי פניהם לעבר מרתפי המשטרה.

במוחו התרוצצו מחשבות. הוא ידע שחייו בסכנה, אולם השניים השגיחו על טרפם ולא הסירו ממנו עין. באין ברירה צעד לצידם, אך כלפי חוץ שמר על ארשת שלווה והוסיף לצעוד בקצב הליכתו הרגילה. שפתיו רחשו תפילה.

פתאום נשמע שאונה של החשמלית, שעצרה בחריקה כמה מטרים לפניו. הוא האט את צעדיו, וכשהחשמלית החלה בנסיעה פתח הרב בריצה מהירה וזינק אל הקרון הפתוח. הדלת נסגרה מאחוריו, מותירה את הנאצים מאחור המומים ומתוסכלים.

הנס השני אירע כאשר הרב נסע ברכבת עם רעייתו. הקרון היה מלא מפה אל פה, והרב ורעייתו לא מצאו מקום לשבת אלא נאלצו לעמוד סמוך לפתח הקרון, בצפיפות עם הנוסעים האחרים. בימים ההם האווירה כבר הייתה מורעלת באנטישמיות חריפה. דמותו של הרב הייתה לצנינים בעיני הנוסעים, והזוג זכה למבטי משטמה מכל עבר.

פתאום קם בריון גרמני צעיר, ניגש אל הרב והחל לגרור אותו אל הדלת כדי להשליכו החוצה מן הרכבת הנוסעת במהירות. עימות פיזי התפתח בין השניים. הרב ציצוביץ', עדין הנפש, נאבק בכל כוחו בגרמני החזק, אך מרגע לרגע נטה המצב לרעתו.

הרבנית המבוהלת ניסתה להתחנן על חיי בעלה ולדבר על ליבו של הגרמני. לרגע נראה היה שהצליחה. "אנו אזרחי חוץ!", צעקה, והגרמני הִרפה לרגע מאחיזתו ברב, ופנה אל הרבנית: "הראי לי מסמכים המוכיחים זאת".

הרבנית ניצלה את הרף העין הזה והדפה את בעלה בכוח פנימה, לתוך קרון הרכבת, הרחק מן הפתח. מהומה נוצרה בקרון. פתאום קם נוסע גרמני אחר, אף הוא גדול ממדים, והתייצב חוצץ בין הניצים. כעבור רגע עצרה הרכבת בתחנה, והרב והרבנית חמקו החוצה והתרחקו מהמקום כל עוד רוחם בם.

הם היו נסערים ונרגשים מהנס שאירע להם. ואז הביטו לאחור והבחינו לחרדתם בגרמני פוסע בעקבותיהם. זה היה האיש שהפריד בינם ובין הבריון ברכבת, אך מי יודע מה כוונותיו.

השניים החישו את צעדיהם, ליבם מפרפר מפחד, אך האיש הדביק את קצב הליכתם. "אל תדאגו", אמר להם, "לא אעשה לכם רע". בלב מלא תפילה הוסיפו לצעוד בדרך לביתם, וכשהגיעו ליעדם נוכחו שהאיש דובר אמת. כשווידא שאין איש שמבקש להרע להם, סב על עקבותיו ונעלם. זה היה מפתיע ובלתי-נתפס לחלוטין.

בפעם השלישית ניצל הרב ציצוביץ' מגורל הגירוש לפולין שנגזר על כל אזרחי פולין ששהו בגרמניה. הללו היו מלאי חרדה מפני הגירוש המיועד, בעקבות הדיווחים על מה שאירע למגורשים.

לילה אחד עברו הנאצים מבית לבית וחיפשו נתינים פולנים השוהים על אדמת גרמניה. כל יהודי אזרח פולין שנתפס גורש מיד לפולין וסופו היה רע ומר. באותו לילה הגיעו הנאצים גם לרחוב פסטולצי, שבו התגורר הרב ציצוביץ'.

על דלת דירתו התנוסס שלט שהכריז בבירור כי כאן מתגורר "רבינר א. ציצוביץ'". לא היה אפשר לטעות באשר לזהות בעלי הבית, וגם הרב מעולם לא הסכים להסוות את תוארו.

מכל עבר נשמעו דפיקות על הדלתות, ובעקבותיהן צעקות רמות. תכונה רבה הייתה ברחוב. המגורשים הוצאו בכוח מבתיהם ונלקחו לבלי שוב. שכנים יהודים שהתגוררו בבניין נלקחו זה אחר זה, ועקבותיהם נעלמו. רק על דירה אחת פסחו הנאצים, ואיש אינו יודע מדוע – דירת מגוריו של הרב ציצוביץ'.

בחסדי ה' הצליחו הרב ציצוביץ' ומשפחתו להיחלץ מברלין ערב השואה ולהגיע לארץ ישראל, וכאן חי עד פטירתו, בב' באדר ב תשל"ו.

שמחת הגאולה מתוארת בתהילים (פרק קכו): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים".

הפסוקים האלה מתארים דו-שיח בין עם ישראל ובין אומות העולם. הגויים יראו את עם ישראל שמח ומרנן, ויאמרו בפליאה: "הגדיל ה' לעשות עם אלה". על כך ישיב להם עם ישראל: "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים". ומפרש הרד"ק: "זו השמחה הגדולה שתראו בנו... הוא מפני שהגדיל ה' לעשות עמנו פלא גדול וטובה גדולה".

לפי הפירוש הזה המילים "היינו שמחים" מכוּונות לשמחה העתידית, שתהיה בבוא הגאולה. אולם ב'מצודת דוד' מפורש שהכוונה היא לשמחה שכבר הייתה בעת הגלות: "כאילו ישיבו ישראל לאמור: הן אמת שה' הגדיל לעשות עמנו, ובעבור ביטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה".

משנכנס אדר מרבים בשמחה, אבל חסידים שמחים כל ימות השנה. בחגיגת שבעת ימי המשתה של הרבי הרש"ב מליובאוויטש רקדו חסידים בגן שלפני בית אביו, הרבי מהר"ש, ונוצרו עשרות מעגלים. באותה שעה ישב הרבי מהר"ש ליד חלון ביתו והביט לעבר הגן. נענה ואמר: "הנה, כך ירקדו יהודים בחוצות קריה כשיבוא המשיח!" (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' לד).

בעבר חי ונשם רוני-אברהם ממן (63) את עולם העסקים. יצירת רווחים ועסקאות נדל"ן הסעירו אותו ומילאו את חלומותיו. כיום הוא מדבר בלהט על התורה, על ציפייה לגאולה, על בית המקדש, על משיח. עיניו בורקות וכולו אש להבה.

רוני נולד במרוקו. בהיותו כבן ארבע עלה לארץ. משפחתו הייתה מסורתית, "אבל אני לא התעניינתי בשום דבר הקשור לדת", הוא אומר. במלחמת יום הכיפורים שירת בחיל הים. כמה שנים לאחר מכן ירד לקליפורניה שבארה"ב, ושם החל לפתח עסקי נדל"ן וראה הצלחה גדולה. שם גם התחתן.

התפנית בחייו התרחשה בעקבות השתתפות בסמינר. "קראנו מודעה על סמינר של 'ערכים' בעבור ישראלים, במסגרת חופשה של ארבעה ימים. החלטנו ללכת. לא חשבנו בכלל על ההיבט הדתי, אלא על החופשה בחברת עוד ישראלים", מספר ממן. הדברים ששמע שם הותירו אותו המום. "פתאום קלטתי שהשכל הישר מוביל בהכרח למסקנה שיש בורא לעולם. הייתי בהלם מוחלט. לא ידעתי איך לעכל את ההכרה הזאת".

רוני מציין שתמיד ראה בעצמו אדם שכלי והגיוני, ולכן דחה את האמונה הדתית, שנראתה לו נטולת ביסוס. "פתאום הבנתי שדווקא ההיגיון מחייב להכיר בקיומו של הבורא. ניסיתי להקשות על המרצים, להתווכח, אבל נוכחתי שהצדק איתם. באותו רגע היה ברור לי שחיי הולכים להשתנות. לא ידעתי איך, אבל הבנתי שמכאן יתחיל פרק חדש בחיי", הוא מספר.

השינוי התחיל, אבל בצעדים מדודים: "התחלתי להקפיד על כשרות ושבת. היו קשיים והפרעות, אבל התגברנו עליהם, בעזרת השם. זמן מה לאחר מכן, בעקבות סיבה משפחתית, החלטנו לחזור לארץ. בתוך-תוכי חיכיתי לזה, כי ידעתי שיהודי המבקש לחיות חיים שלמים של תורה ומצוות – יכול לעשות זאת רק בארץ ישראל. כאן היה לי קל יותר לחבוש כיפה, ללבוש ציצית, ועוד סממנים חיצוניים שבחו"ל לא מצאתי כוח לעשותם".

רוני מתגורר כיום ברעננה. את עסקיו בחו"ל זנח, ואת זמנו הוא משקיע כיום בהפצת הצפונות שבתורה. "יש לי אהבה למתמטיקה, והופתעתי מהעולם הבלתי-נתפס שנחשף לפניי", הוא אומר. "אני מפיץ את הדברים באמצעות הרצאות, עלונים ותקליטורים, ורבים מתעוררים".

בעת האחרונה חבר לרבני קבר דוד המלך והוא מסייע להם בכתיבת ספר התורה של כלל עם ישראל, שיוכנס בליל ז' באדר ב למתחם הציון. במסגרת ההכנות נערך קמפיין גדול, שכותרתו קריאת 'שמע ישראל' סביב לעולם – כל קהילה בשעון המקומי שלה, ותפילות לזירוז ביאת המשיח: "במדרש נכתב כי כשהישמעאלים יפגעו בעם ישראל, נצעק אל הקב"ה והוא 'ישמע-אל'. בעקבות גל הטרור האחרון גברה ההכרה שזה הזמן שעם ישראל כולו יצעק יחד אל ה', ונזכה סוף-סוף לישועה!".