"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (בראשית מט, י)

יעקב אבינו בברכותיו לבניו, הועיד את מלכות ישראל לבנו יהודה. התוספתא (ברכות ד, טז) מביאה ויכוח בין רבי עקיבא ובין ארבעה מגדולי חכמי ישראל, תלמידיו של רבי טרפון. הוויכוח נסב סביב השאלה: מפני מה זכה יהודה למלכות?

שאל אותם רבי עקיבא: "אמר להם רבי עקיבא: מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו לו: מפני שהודה בתמר... אמר להם: וכי נותנין שכר על העבירה?"

במעשה יהודה ותמר – רבי עקיבא שואל בצדק: וכי נותנים שכר על עבירה? כלומר, אם אתם סבורים שהצלת תמר מן השריפה באמצעות ההודאה של יהודה, היא כרטיס הזכיה במלכות, איך אפשר להתעלם מן העבירה שעשה יהודה, אשר היא היתה הגורם לכל ההשתלשלות הזאת?

חזרו התלמידים והציעו הצעה חדשה: "אמרו לו... מפני שהציל את אחיו יוסף מן המיתה, שנאמר: 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו... לכו ונמכרנו לישמעאלים'. אמר להם: דיה להצלה שתכפר על המכירה!"

במעשה יהודה בהצלת יוסף ממוות ע"י זה שאמר שימכרו אותו לישמעאלים, מקשה רבי עקיבא בצדק רב. האם מכירת יוסף, שיהודה היה שותף פעיל בה, היא עבירה של מה בכך? אם כן פעולת ההצלה של יהודה מתקזזת עם המכירה.

חזרו התלמידים והציעו הצעה חדשה: "מפני הענווה שנאמר: ועתה ישב נא עבדך תחת הנער... אמר להם: והרי ערב הוא! וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו!"

תלמידי רבי טרפון מעלים רעיון נוסף, אולי מידת הענווה שגילה יהודה במוכנותו להיות עבד במקומו של בנימין,  היא שזיכתה אותו במלכות? הרי מידת הענווה היא מרכיב חיוני בהכשרת מלך ישראל, כפי שמדגישה התורה בפרשת המלך: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). משום כך ייתכן, כי במעשה זה של יהודה התגלתה פה ענווה גדולה, המזכה במלכות.

שוב עומד רבי עקיבא ושואל בצדק: הרי יהודה היה חתום לאביו יעקב על שטר ערבות לבנימין, ומתוקף הערבות לא היתה לו כל ברירה אלא לשלם את המחיר ולעמוד בהתחייבותו. מה הקשר בין זה לבין מלכות.

משראו, שקושיותיו של רבי עקיבא חוסמות את סברותיהם, ביקשו לדעת את עמדתו של רבי עקיבא: "אמרו לו: ילמדנו רבינו. אמר להם: מפני שקידש את שמו של הקב"ה. בשעה שעמדו שבטים על ים סוף, זה אומר: איני יורד. וזה אומר: איני יורד. קפץ שבטו של יהודה ראשון למים".

הוויכוח נמשך, עד שבא רבי עקיבא וכיוון את תלמידיו של רבי טרפון, ליעד המרומם של קידוש שם שמים. רבי עקיבא ציין שכאשר יצאו ישראל ממצרים והמצרים שרדפו אחריהם היו מאחוריהם וים סוף לפניהם, שבט יהודה קפץ ראשון למים מול כל השבטים, וגרם בכך לנס קריעת ים סוף, בכך הפגין את אמונתו בקב"ה במסירות נפש.

רבי עקיבא שהצביע על קידוש ה' של שבט יהודה, לא חלק על דברי רבי טרפון ותלמידיו אלא ביקש להשלים אותם. שלושה שלבים העלו את יהודה לדרגה כה גבוהה. רבי טרפון ותלמידיו הצביעו על השלבים הראשונים, בהם נשא יהודה באחריות אישית ומשפחתית, ואילו רבי עקיבא השלים אותם בכך שיהודה נשא גם באחריות ציבורית וממלכתית:

שלב ראשון – יהודה לא התנער מאחריות אישית על מעשה עצמו. ההודאה, שתמר צדקה ממנו, היא ביטוי לנשיאה באחריות אישית על מעשיו.

שלב שני – יהודה נוטל אחריות על אחיו בנימין. עצם כניסתו לערבות מחייבת שיש בה סיכון רב, היא העדות לעלייתו בסולם תיקון מידותיו.

שלב שלישי – השלב הזה כבר מכיל אחריות בעד כל שבטי ישראל. בקפיצתו של נחשון משבט יהודה למי ים סוף, הוא גילה מוכנות לשאת באחריות לכלל ישראל.

קידוש ה' מתוך אחריות אישית וציבורית, היא המתכון הראוי בעיני אלוקים ואדם למלכות ישראל.

הרב שבתי סבתו, מהספר: "ותשאני רוח – האורות הגנוזים בפרשת השבוע ובדברי חז"ל, בראשית"