"ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים, וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן" (בראשית נ,י-יא). 'מאי שנא מעיקרא דכתיב (בראשית נ, ז) "ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה" וגו' והדר (בראשית נ, ח) "וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו", ומאי שנא לבסוף דכתיב (בראשית נ, יד) "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו לקבור את אביו"? א"ר יוחנן: בתחילה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד, ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד, דכתיב (בראשית נ, י) "ויבאו עד גורן האטד" וכי גורן יש לו לאטד? א"ר אבהו: מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד. שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה, תנא: כולם למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב' (סוטה יג,א). 'אמר ר' יצחק: כבוד חי העולמים היה עמהן (מחנה שכינה היה בהלווית יעקב). כתיב "ויבואו עד גורן האטד”. וכי יש גורן לאטד? אמר ר' שמואל בר נחמן: חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד. אלא מהו אטד? אלו הכנענים שהיו ראויין לידוש באטד [אטד=קוצים] (=בכניסה לארץ הכנענים היו ראוים למות במיתות קשות ומשונות). ובאי זו זכות ניצולו (=שלא מתו אלא מיתה רגילה)? בזכות "וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד". ומה חסד עשו עמו [=עם יעקב בהלויתו] (=שזהו הזכות שבגללה ניצלו)? רבי אלעזר אמר: איזורים [=חגורת] התירו. רבי שמעון בן לקיש אמר: קישרי כתפיהן התירו. רבנן אמרין: זקפו קומתן. אמר רבי יודן בר שלום: הראו באצבע ואמרו "אבל כבד זה למצרים”. ומה אם אילו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן, ראו מה פרע להן הקב"ה, ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן עם גדוליהן ועם קטניהן על אחת כמה וכמה' (יר' סוטה פרק א הלכה י). ה'קרבן העדה' מסביר: למדו שהשכינה השתתפה בהלוויה מהנאמר "המחנה" שלמדו המחנה הידוע שהכונה למחנה שכינה. למדו שהתירו איזוריהם, שהכוונה רמז לכוחם שנחלש, שדרשו "וירא" כלשון יראה. קשרי כתפיהם הכוונה שגילו את כתפיהם כאבלים, שדרשו "וירא" שראו האחד את השני ערומים. זקפו קומתן דרשו מ"יושב" שישבו ועמדו לפניו. הראו באצבע זה מהנאמר "זה" כמורה באצבע. לכאורה הסברו למקור בפס' שממנו דרשו זאת קצת דחוק.. הת"ת הסביר בפס' שכיון שדרשו ששמו כתריהם זה ההוכחה שריפו את ידיהם, שזהו הרמז באמירה שהתירו את איזוריהם. והנה המקור (לק"ע) שממנו למדים שהשכינה היתה בהלווית יעקב הוא מ"המחנה כבד מאד" (פס' ט), ולכאורה פשוט שמדובר שהמחנה היה גדול, ולא כאמירה "המחנה" המיוחד? וגם מדוע לא הובא הפס'?- לכן ניראה שלמד מהפס' שמובא בהמשך "גורן האטד" ולכן סמכו על ההמשך (שאפשר לקראותו בנוסף להתחלה של ההמשך, גם כהמשך למקודם). או שדברי ר' יצחק הם עד 'וכי יש גורן לאטד', ורשב"נ זה דרשה חדשה על הפס'. שר' יצחק סמך על הדרשה שבבלי שדרשו ששמו את כתריהם, (שבבבלי מופיע לשון כמו ביר' 'וכי גורן יש לו לאטד') וכמה כתרים יצאו? 36 שמובא בברייתא, שזה מרמז על ל"ו צדיקים שבזכותם קיים העולם ('אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו" ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו [סוכה מה,ב]) שכולם הודו בזה לבנ"י (שיוצאים מיעקב), שאנו מקיימים את העולם (בפרט) ע”י קידושם של ל”ו הצדיקים, ולכן בכבוד שעשו ליעקב זכו הכנענים שלא למות במיתה קשה, כיון שעשו בזה כבוד לשכינה בעולם. לכן למד מזה ר' יצחק שהשכינה היתה בהלוויה, כיון ששימת הכתרים היתה בעצם כעין נתינה לה' שהיה שם. והנה הלימוד של התרת החגורה, שהכוונה להורדת כוחם המלחמתי, ניראה שנילמד מ"יושב הארץ הכנעני" שהיה מספיק לומר "יושב הארץ”, מדוע להדגיש "הכנעני”?- בפשטות זהו שהכנעני היה ראוי למות מיתות קשות, שאולי זה דווקא הכנעניים ולא כל יושבי הארץ, כיון שהכנעניים הם נחותים ביותר, שקוללו ע"י נוח. אולם זה דחוק, כי לכאורה כל יושבי הארץ רעים שלכן מצווה להשמידם, ומה שנאמר "כנעני" הכוונה לכל יושבי הארץ שמכונה 'ארץ כנען'. מימלא מדוע הודגש "הכנעני" זה הרי ברור שעליהם מדבר?- אולי מזה למדו שמרמז לפס' "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב,ו) 'היה הולך וכובש את א"י' (רש"י) כך שהכנעני בהקשר לארץ, מדבר על כוחו הגדול, ומימלא לכן מודגש הכנעני לומר שגם הוא נתן כבוד ליעקב בהקשר לכוחו המלחמתי, שזהו שהתיר את חגורתו הקרבית (שאחרת למה מרמז על כוחו המלחמתי אם לא לומר שלא נילחם, מעין בני עשו וכו' שבא לילחם וחזרו בהם?). או שלמד מזה שנאמר "אבל.. למצרים" שלא יחסו את האבל לבנ"י, אע"פ שברור שידעו כולם שזהו אבלות של בנ"י, כדי לומר שנתנו את הכבוד למחנה הכבד המצרי ולא העיזו לילחם ולא טענו שזה בנ"י ולמה מצרים מגינים וכדו', שזהו שנתנו כבוד להלוויתו של יעקב. ואת הלימוד שהתירו קשרי כתפיהם אולי למדו מ"את האבל", שהמילה "את" היא ריבוי, ומה בא לרבות כאן?- מזה למד שכולם השתתפו באבלות, וכעין שנאמר "הכנעני את האבל" שהכנעני הוא הריבוי של האבל, שהתיר כתפיהם כבגדי אבל. הדרשה שזקפו קומתן אולי למדו מכך שדרש ש"אטד" בא לומר שהיו 'ראויין לידוש באטד', אולם מה בא ללמד המילה "גורן"?- אולי למד שזה קשור בזה, שמדוע התבטל העונש של מיתה קשה כדישה ב"אטד”? בגלל שעשו "גורן" שזה ערימה גבוה, כך גם הם זקפו קומתן גבוה לכבוד יעקב (ולא התעלמו). ובאצבע ודאי זה מ"זה" כמורה באצבעו. וניראה שאלו ארבעה דרגות, שהיו שרק לא נילחמו, והיו שהשתתפו קצת באבל שהתירו קצת כתפיהם, היו שהפסיקו לגמרי עיסוקיהם ועמדו לכבודו, והיו שממש היו שותפים ומעורבים עד שהראו "זה" כעמוק בעסק. וכל אלו ע"פ דרגות הקישור לקדושה שנעשה בהקשר המעמד של האבל על יעקב, שהיה קשור בכבוד השכינה שליוותהו. ולכן מי שלמד שהראה באצבע זהו כמו בים סוף "זה א-לי" (שמות טו,ב) 'בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י) שזה הכי גבוה. לעומתו הכי נמוך זה שהתיר חגורתו, שהיא קרוב לחלק התחתון של האדם, כדרגה נמוכה הקרובה לגשמי-תאוותי. ומעליו הכתף שקרוב לראש, ומעליו קומתו שזה הכל, כולל הראש. וניראה שדרגות אלו נעשו ע"פ ההקשר של הקירבה לבנ"י, שנאמר פס' הבא "ויעשו בניו לו כן כאשר צום, וישאו אתו בניו ארצה כנען" וגו' (פס' יב-יג). שפרושו '"וישאו אתו בניו" - ולא בני בניו שכך צום אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען אלא אתם (ב"ר). וקבע להם מקום ג' למזרח וכן לד' רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן, לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם. וזהו "איש על דגלו באותות" באות שמסר להם אביהם לישא מטתו' (רש"י). מימלא יש חיבור בין מסע ההלוויה של יעקב לבין המסע במדבר בגאולה ממצרים, ולכן השכר על מעשי החסד של כנען בהלווית יעקב השפיעה על דינם בכיבוש הארץ, שהוריד מהם את היסורים הקשים שהיה ראוי למיתתם. והנה בתנחומא ("במדבר" סימן יב) מובא כדברי הרש"י שכאן, וממשיך 'כיצד הם שרויים? הלווים יחנו סביב למשכן [העדת, משה ואהרן ובניו במזרח, שנאמר: והחנים לפני המשכן] קדמה, שומרים משמרת המקדש, וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון. מכאן אמרו: אשרי לצדיק ואשרי לשכניו. אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן, נעשו גדולים בתורה. יהודה, שנאמר: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (שם מט י). ביששכר כתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דה"א יב לג), והיו מסמיכין הלכה על פיהם. ומזבולן "מושכים בשבט סופר" (שופט' ה יד) סופר, על שהיו שכיניו, כולם נעשו בני תורה. ומן הדרום בני קהת, וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד. מכאן אמרו: אוי לרשע ואוי לשכנו. אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום, אבדו עמו במחלקותו, שנאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם (ואת כל אשר להם) ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר טז לב). ומן המערב בני גרשום, וסמוכים להם אפרים ומנשה ובנימין. ומן הצפון בני מררי, וסמוכים להם דן ונפתלי ואשר'. שניראה שיש השפעה של דרגות גם מעצם דרגתם של השבטים, שלכן יעקב סידרם ע"פ קבוצותיהם, ומימלא גם כשהכנענים באו לידם הם הושפעו מדרגתם (ע”פ מעלת הקבוצה ההיא בבנ”י), שהיו שזכו להראות באצבע שהם הגרגשי שעזב את הארץ מיראת ה' (כנגד האצבע שהצביעו בנ”י בים “זה א-לי”), שזה היה המעשה הכי גבוה במעלתם של יושבי הארץ (אם הכנעני הכוונה לכלל יושבי ארץ כנען ולא רק כנעני ממש). והיו שזקפו קומתם, שכך לא הצליחו לכבשם בכיבוש הארץ, שאותם מקומות כעין נישארו בקומתן ולא הושמד. והיו שהתירו כנגד כתפיהם, שבהם היה קשה לבנ"י לכבוש, (כמקומות שהיו צריכים מצור או) שנפלו בעי (יהושע ז, ד-ה) שאולי מרומז שנפלו בעי "כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" כנגד 36 הכתרים בהלווית יעקב, ו"וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו" (ו) כחשיפת הכתף באבל. והיו את רוב המקומות שבנ"י ניצחו, כהורדת האיזור שמכוון לגבורה, שהם (הגוים) לא הצליחו לנצח, אבל מתוך המלחמה נעשה שלא מתו בייסורים. ואם הם זכו במינימום שבמעשיהם 'ישראל שהן עושין חסד.. על אחת כמה וכמה'.