"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מו,כז). 'בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא: בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד? אמר ליה: תאומה היתה עם דינה, דכתיב (בראשית מו, טו) "ואת דינה בתו"., אלא מעתה תאומה היתה עם בנימן, דכתיב (בראשית מג, כט) "ואת בנימין אחיו בן אמו"? אמר: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני? הכי אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כו, נט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים" לידתה במצרים ואין הורתה במצרים' (ב"ב קכג, א-ב). הקשה הת"ת (על הפס') שהרא"ש מפרש שכשמגיעים למספרים עגולים התורה מעגלת, לדוגמה: חמישים בספירת העומר (שסופרים רק 49), ארבעים מלקות (שמלקים רק 39), ושבעים בירידה למצרים (שירדו רק 69). והקשה הת"ת שכאן מבואר שלא עוגל, שלכן הביאו את הטעם של יוכבד, והקשה מעוד כמה מקורות. וניראה שבדר"כ התורה מעגלת (לרא”ש), אבל כאן כיון שהתורה קודם פירטה, אז לא היתה צריכה לומר מיד שוב את הסכום הכולל. לכן למדו שבא בפרוט ומיד בכולל לומר שיש עוד אחד שלא נימנה, אבל רק מהנאמר שבעים (כמו בספר שמות [א,ה]) לא היה קושי. או שמצד הפשט אין קושי, ומה שלמדו בגמ' זה כדרשה ולא שהיו חייבים לדרוש זאת. ומה שהקשו בתענית על המרגלים שהיו 39 יום ולא 40, אע"פ שלכאורה מעגלים (לרא"ש) אפשר שכיון שיש עונש של על כל יום שנה, אז יש לדייק במספר, ובפרט שהיו במדבר ארבעים שנה, כך שסימן שנענשו על ארבעים יום ממש שריגלו, ולא שעוגל לארבעים. והקושיא על המן שאכלו 40 שנה חסר חודש, אפשר שמעגלים דווקא כשזה משהו קטן, כמו יום או מכה או אדם בספירה, אבל חודש זה הרבה זמן, ולכן אי אפשר להתעלם ממנו, ואותו דבר זמן מלכותו של דוד, זה הבדל של חצי שנה ולכן זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. או שמעגלים דווקא שלמים אבל כשזה חלקים, בזה לא מעגלים (ודוחק). או שמצד האמת מעגלים, אלא שחז"ל באים לחפש עוד עניין, שבכל דבר יש עומק ולכן חיפשו כאן ובשאר המקומות עומק, אבל בצד הפשט אין זה קושי, וכן גם בצד ההלכתי (שהוא מצד הפשט) אין בזה קושי, ולכן בארבעים מלקות וחמישים יום ספירת העומר לא קשה שזה מעוגל, ונתן גם דוגמה שכאן (שבעים נפש) לומר שגם כאן ובדרשות האחרות זה מצד הדרש, אבל בפשט אין קושי. והנה צריך להבין מה העניין לרמז על יוכבד?- ניראה שהפס' שמובא בגמ' הוא "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים" שלידתה במצרים ולא הורתה. והנה הפס' ממשיך "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם" כך שקשור בזה. וכבר עמד על זה הרמב"ן במקום וציין את שפירש (בבראשית מו,טו) שהטעם שנולדה מאוחר זה משום שהיא מולידה את שלושתם שקשורים לקץ גלות מצרים, ולכן כיון שעדיין לא הגיע הזמן עד זמן גאולת מצרים, אז התאחרה לידתה עד מצרים. אולם לכאורה אם כך אז מספיק היה לומר שנולדה במצרים, אבל מדוע לרמז שהיתה מעוברת לפני הירידה למצרים?- אלא ניראה (עוד) שהורתה בא"י, כדי שיהיה כח של א"י לשליח לגאולת מצרים, כח קדושת א"י בא להשפיע לגאולה. ולכן הורתה בא"י ולידתה במצרים, שנולדה בגלות אבל שורשה בא"י, ולכן גם אהרן משה ומרים, אמנם נולדו בגלות אבל נעוץ בהם ע"י יוכבד אימם הקשר לא"י, כדי שיהיה חוזק לגאולה, שזהו "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ זבת חלב ודבש" וגו' (שמות ג,ח) שיש בגאולת מצרים את כח א"י שבה השכינה, ובה בנ"י בני חורין בטבעם הקדוש המתאים לארץ, ולכן יש צורך לחיבור בין הגאולה שבאה ע"י ילדי יוכבד, לא"י, ולכן הורתה בא"י. אולי לכן הפס' הבא הוא "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גשנה" (מו,כח), רמז ב"להורות" כמו 'להרות', ושליחה כמו שילדי יוכבד היו השליחים מה' לגאולה, וזהו כמו שיהודה נישלח לארגן את ההגעה, ובחז"ל למדו שנישלח להקים ביהמ"ד (רש"י) וזהו כמשה שמסר את התורה לבנ"י...