מדהים לגלות שוב ושוב איך בעלי תפקידים בכירים, מומחים, פרשנים ואנשי אקדמיה, מתמקדים בתסמינים החיצוניים של המחלה במקום לטפל בשורשה. מדברים על כשל מודיעיני, על הגברת הפיקוח בגבולות, על הידוק האבטחה. הכול טוב ויפה, אך האם זה ירפא את הנגע החולני הפושׂה לנגד עינינו?

חייבים לקרוא לילד בשמו: צמחה כאן אמונה פנטית, הנחזית לדת, המקדשת את הרצח ואת ההרג. ראשיה שוטפים את מוחם של צעירים שבכך הם ממלאים את רצון הבורא ויגיעו לגן העדן. ילדים צעירים נחשפים במכוּון למעשי רצח מזוויעים, כדי לעורר בהם יצרים חייתיים של שפיכת דם.

והעולם עומד, מביט בטירוף המתחולל – ושותק. הוא חושש להילחם בנגע הזה, מתוך יראת כבוד בסיסית לאמונה דתית. אבל זה בדיוק העניין – אין זו אמונה דתית, אלא ההפך הגמור מכל מה שקשור לדת ולאמונה. זו שחיתות מוסרית ואבדן צלם אנוש, ואת הסטייה הזאת חייבים לבער.

הן היהדות הן האסלאם מקדשים את התורה ורואים בה את הבסיס לדתות שהתפתחו במרוצת השנים. שבע מצוות בני נח נחשבות אבן יסוד לכל תרבות אנושית. אחת משבע המצוות האלה היא איסור רצח והאמונה בקדושת החיים של כל אדם שנברא בצלם אלוקים.

מכאן שכל המטפח 'אמונה' של רצח ושפיכות דמים – פועל למעשה נגד אחת מאבני היסוד המרכזיות של כל דת באשר היא. בכך הוא מוציא את עצמו מכלל בני התרבות, ומוכיח שה'אמונה' שבשמה הוא מדבר אינה אלא סילוף מוחלט של ציווי הבורא.

בנקודה הזאת חייבת להסתיים הסובלנות כלפי דעות ואמונות. תפיסות כאלה יש לשרש, לבער, לעקור ולהכחיד. מסגד שבו קוראים להרג, חייב להיסגר. מטיף שמעודד שפיכות דמים, צריך להיזרק לכלא. אמצעי תקשורת שמאדירים מרצחים, דינם לחדול מלהתקיים. זאת המלחמה האמיתית שצריכה להתנהל כנגד המטורפים הרצחניים.

והאמת היא שהעולם יודע להילחם בתופעות נפסדות מעין אלה. ראו את המאבק נגד פגיעה בילדים. כאן אין נרתעים מהחרמת מחשבים, מסגירת אתרים, מהשלכה לכלא – אפילו על עצם ההחזקה של חומרים אסורים. כי העולם מבין שיש תופעות שצריך לבלום כבר בשלב הרעיון, ולא רק כשהן באות לידי מימוש.

אין זו מלחמה כנגד דת האסלאם, אלא כנגד המטורפים שממיטים אסון על המוסלמים עצמם. ראו כמה מוסלמים נטבחים באכזריות בעקבות הזילות בחיי אדם והפיכת הרצח ל'מלחמת קודש' כביכול. המוסלמים עצמם יודו למי שיעקור מקרבם את העיוות החולני הזה, ויבסס את חובת הציות המוחלט לשבע מצוות בני נוח, ובהן קדושת החיים.

זאת המלחמה האמיתית שהעולם נדרש להילחם – מלחמה רעיונית, להפנמת ערך קדושת החיים ועקירת תרבות הרצח מקרב כל בני אנוש. כן, זה כולל גם הפסקת קריאת כיכרות על שם מרצחים, והפסקת הזרמת כספים למשפחותיהם של פושעים מתועבים כאלה. אם העולם יתאחד במאבק האמיתי הזה – הוא ינצח.

השבוע נסתיים מחזור הלימוד השלושים וארבעה של הרמב"ם היומי , ונפתח מחזור הלימוד השלושים וחמישה. את לימוד הרמב"ם היומי תיקן הרבי מליובאוויטש, ומעלתו המיוחדת היא שהמוני בית ישראל לומדים יחדיו את כל הלכות התורה. זו הזדמנות להצטרף ללימוד הרמב"ם היומי, באחד המסלולים שנקבעו – שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום, או ספר המצוות. את לוח הלימוד למחזורים החדשים אפשר להשיג בבתי חב"ד.

בשבוע שעבר מלאו שלושים לפטירתו של השליח הרב אהרן-אליעזר צייטלין, שאחד ממפעליו המיוחדים היה ארגון קבוצות לחצר הרבי מליובאוויטש. משפחתו החליטה להמשיך את מפעלו. הקבוצה הקרובה תצא אי"ה בכ"ו בטבת (7.1), והמסע יימשך עשרה ימים. במסגרת הביקור יעלו על ציונו של הרבי, יבקרו בחדרו, בבית מדרשו ובביתו, ישתתפו בשיעורים ובהתוועדויות ועוד. בחזור יעשו יום באתרים מיוחדים במוסקווה. אירוח מלא והדרכה עשירה. טל' 0722218222.

הזמרת ציפי קולטניוק מגישה את התקליטור בשבילך נברא העולם , ובו שמונה שירי אמונה וחיזוק לנשים. עיבוד והפקה: נדב ביטון . להשיג ברשת 'ואהבת'.

פרידתו של יעקב מלבן מתוארת בתורה בפסוק: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". הפסוק הזה משמש גם לתיאור הפרידה השנתית של עם ישראל מחגי תשרי, ולפרידה בכלל. לכל מילה בתורה משמעות מדוייקת, ויש לעיין בפירושן של המילים האלה. הפרידה כאן אין משמעותה התרחקות ועזיבה, אלא יציאה לשליחות ולדרך חדשה.

'יעקב' הוא שמו הראשון של יעקב אבינו, מאז לידתו. רק אחר-כך קיבל מהמלאך את שמו 'ישראל', על שם "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". זאת ועוד: השם 'יעקב', שניתן לו כשאחז בעקבו של אחיו התאום עשיו, מייצג את עקב הרגל, הדרגה הנמוכה ביותר בגוף האדם, שבה אין הבדל בין אדם לאדם. לעומת זה, השם 'ישראל' מכיל את המילים 'שַׂר' ו'ראש', שבו ניכרת ייחודיותו של כל אדם.

השימוש כאן בשם 'יעקב' דווקא, " וְיַעֲקׂב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ", מורה שלכל אדם, בלי הבט על ייחודיותו, יש שליחות אישית מהקב"ה, שניתנה לו כבר עם לידתו. גם כאשר האדם עודנו בבחינת 'יעקב', בתחילת דרכו, יש לו שליחות לבצע.

ומה הדרך שעל האדם ללכת בה? באיזה סוג של עבודה רוחנית עליו לבחור כדי להתקדם? אומרת התורה – " לְדַרְכּוֹ ". לדרך 'שלו', דרך המלך, דרכו של הקב"ה מלכו של עולם.

דרך היא אמצעי המחבר שתי נקודות מרוחקות. אם זו מדינה רחבת ידיים, ולה ערים רבות הפזורות בכל חלקי הארץ, ורצוננו לחבר את עיר הבירה לעיר הגבול הנידחת והקטנה ביותר, אנו זקוקים לדרך. כשיש דרך, יש חיבור דו-כיווני: תושבי העיר הקטנה יכולים להתקרב לעיר הבירה, ומעיר הבירה אפשר להתקרב לעיר הקטנה. הדרך מחברת בין דברים נפרדים.

לחבֵּר – זו שליחותו של היהודי. קודם לידתו הייתה נשמתו קרובה לקב"ה, תחת כיסא הכבוד, ופתאום נשלחה לגוף גשמי ולעולם שפל, בבחינת "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". ייעודו של היהודי לחבר את ה'בור עמוק' עם ה'גג גבוה'. באמצעות תפילה, לימוד התורה ועשיית מצוות הוא מרומם את העולם השפל למקום רוחני יותר, וגם מושך שפע רוחני מלמעלה אל העולם.

שליחותו של היהודי איננה מסתכמת בחייו הפרטיים. עליו לחפש את הערים המרוחקות ולסלול דרכים רוחניות כדי להביא אליהן את דבר מלך מלכי המלכים. וכאשר עושים זאת מתוך שמחה, הרי "שמחה פורצת גדר", דבר ה' מגיע עד הנקודה הרחוקה ביותר, וחשכת הגלות מוחלפת באור הגאולה.

"יעקב תיקן תפילת ערבית" (רש״י). יש בזה רמז שאפילו אם האדם שרוי בתכלית השפלות והחשֵכה, בבור עמוק, אחרי היותו ברום המעלות, אל יתייאש, אלא יאגור את שארית כוחו ויתאמץ בתפילה.

״ויפגע במקום – רבותינו פירשו לשון תפילה" (רש״י). קודם שיעקב יצא לחרן כדי לבנות את ביתו עסק תחילה בתורה – ישב בבית עבר ארבע-עשרה שנה, ובתפילה – ״ויפגע במקום״. מעשה אבות סימן לבנים. קודם שהאדם עומד להקים בית בישראל ולהיכנס לענייני העולם שהם בבחינת 'חרן', עליו להקדיש את השנים שלפני-כן לענייני תורה ותפילה בלבד.

״והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״ (בראשית כח,יב). התפילה נמשלה לסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. חיבור זה בין שמים לארץ משמש לשני דברים, להעלאת הארציות למעלה ולהורדת השמים לארץ.

״ארצה״ רומז לחלק הנשמה המלובשת בגוף, ו״שמימה״ רומז לעצם ושורש הנשמה, שהיא למעלה מהתלבשות בגוף. 'סולם' התפילה מקשר ומחבר בין שני חלקי הנשמה.

בתפילתה של כנסת ישראל לפני הקב״ה יש משום גאולה נפשית ורוחנית. לוּ היו כל ישראל מתפללים בכוונה, ואור האהבה לא היה חולף ונגנז לו אחרי התפילה, היה המשיח בא גם בגשמיות.

שאלו את רבי שלמה מקרלין מדוע חסידיו צועקים בתפילתם. והשיב: כשכואב צועקים.

חסיד אחד בא אל המגיד ממזריטש ובפיו בקשה: הפרנסה אינה מצויה, יתפלל נא הרבי למעני. ענה לו המגיד: מוטב שתבקש ממני ללמדך להתפלל, כדי שתוכל לעשות זאת בעצמך ולא תזדקק לעזרתי.

הגאון מצ'יבין, רבי דב-בעריש ויידנפלד, ביקש מאחד הנוכחים בחדרו להביא לו ספר כלשהו מארון הספרים. הלה מיהר למלא את בקשתו והגיש לו בשמחה את הספר. אמר לו הגאון: "יישר כוחך".

נענה האיש בנימוס: "על לא דבר".

חייך הגאון ואמר: "אילו הייתי אומר לך 'תודה', היה מקום שתשיב בנימוס 'על לא דבר', אבל מכיוון שבירכתי אותך בברכת 'יישר כוחך', היה עליך לענות 'אמן'. אם יהודי מברך אותך, ואין זה משנה על מה ולמה, עליך לענות 'אמן' ולבקש שהברכה תתקיים".

"הסולם של יעקב רומז לתפילה. מה עושים שם המלאכים? – הם מפיחים רוח חיים במילים שנאמרו בלי חיות, ומנקים את מילות התפילה המעורבות במחשבות זרות" (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

החיים השלווים של ר' מרדכי פייטלסון, שכוּנה בפי כול ר' מרדכי לֶפלֶר, על שם עיר מגוריו לֶפלי שבבלרוס, נקטעו באחת עם המחלה הקשה שפקדה את בנו. האב לא חסך בכסף, טובי הרופאים הוזעקו אל הילד, אולם איש מהם לא הצליח לאבחן את המחלה.

ר' מרדכי היה מחשובי חסידיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, ואחר-כך של בנו וממשיכו, רבי דובער, אדמו"ר האמצעי. הוא היה עשיר, והיו לו קשרים עם בכירי השלטון ברוסיה הצארית. קשריו אלה שירתו לא אחת את רבותיו, כאשר הללו נזקקו למהלכים בחלונות הגבוהים.

אך עושרו הרב לא פגם במידת חסידותו. הוא היה חסיד עובד ה' באמת ובתמים ובעל מדרגה, עד שאמרו עליו כי השיג את מדרגת ה'בינוני' שבספר התניא.

כשנוכח שהרופאים האזוריים אינם יודעים לאבחן את מחלת בנו, יצא עמו לפטרבורג, עיר הבירה באותה עת, אל הפרופסורים הטובים ביותר. ואכן, אלה גילו את מקור המחלה, ואולם תקווה רבה לא הייתה בפיהם. "זו מחלה שמפתחת זיהום בגוף", הסבירו לאב, "ולצערנו היא חשוכת מרפא".

ר' מרדכי התעשת ומיהר להעלות על הכתב את מצבו של בנו. הוא הציג את דברי הרופאים ואת תחזיתם הקודרת. את המכתב חתם בבקשת ברכה לרפואה שלמה וקרובה, ומיהר לשלחו בדואר לליובאוויטש, עיירת מגוריו של אדמו"ר האמצעי.

הוא שיער כי המכתב יגיע ליעדו בעוד כחמישה ימים, ולאחר עוד חמישה ימים יזכה לקבל את מכתב התשובה מהרבי. לפניו אפוא עשרה ימי המתנה. ואכן, ביום האחד-עשר עם שחר יצא מביתו והמתין לדוור המחלק את המכתבים. מרחוק הבחין בדמותו הקרבה והולכת, וכלא את נשימתו בהתרגשות.

"יש מכתב עבורי?", פנה בקוצר רוח אל הדוור.

"לא, אדוני", השיב הדוור. "לא הגיע עבורך שום מכתב היום".

למחרת התייצב שנית על מפתן הדלת, ושוב התאכזב לגלות שאין תשובה מהרבי.

בבוקר השלישי הקדים אותו הדוור בקריאה: "יש לי עבורך מכתב, אבל אין לי פנאי לחפש אותו", והמשיך בהליכה מהירה.

למשמע הדברים זינק ר' מרדכי ממקומו והחל לדלוק אחרי הדוור. הוא השיג אותו, אחז בשק המכתבים וביקש: "אנא, תן לי לחפש את המכתב בעצמי. הוא חשוב לי מאוד!".

הדוור הבחין בסערת רוחו של האיש, ונענה. בעוד ר' מרדכי מפשפש בתכולת התיק, שאל את הדוור לפשר בהילותו. "בבית אחד מנסיכי בית המלוכה נחלה אחד מבני המשפחה", שיתף הדוור את החסיד, "והוזעק אליו רופאו האישי של מלך אוסטרייה. היום מתעתד הרופא לשוב לווינה, ועליי לארגן בעבורו מרכבה שתחזיר אותו לביתו. לכן אני ממהר מאוד".

בתוך כדי הדברים איתר ר' מרדכי את מכתבו של הרבי. רטט של התרגשות חלף בו למראה כתב ידו של רבו. בחרדת קודש החל לקרוא את תוכנו: "קיבלתי מכתבך", כתב הרבי, ואז הוסיף את השורות הסתומות: "והלכתי בחדר אנה ואנה, וראיתי שתשועה קרובה לבוא מרחוק ומקרוב". בשולי המכתב הוסיף הרבי: "אל תחוס על ממונך".

ר' מרדכי קרא את המכתב שוב ושוב, כיווץ את מצחו במאמץ וניסה לפענח את משמעותו. לפתע האירה בו ההבנה והוא נאחז בהשתאות. איך לא הבין זאת מיד!

הוא ביקש מן הדוור את כתובת ביתו של הנסיך, שאליו בא הרופא האוסטרי. הדוור מסר לו את הכתובת, ור' מרדכי מיהר לשם. כשהתקרב ראה קהל גדול הצובא על הפתח, והכול מבקשים להיפגש עם הרופא הבכיר.

ר' מרדכי, שהיה אישיות מפורסמת בעיר, הצליח להידחק אל הבית ולהתקבל לרגע קצר אצל הרופא. "אנא, בקר את בני החולה", הפציר ברופא הגדול. זה הניד ראשו בשלילה. "אני רופאו האישי של המלך", אמר. "אין לי רשות להתעכב כאן מעבר לזמן שהוקצב לי".

"אתן לך אלף רובל כסף אם תבקר את בני!", הבטיח ר' מרדכי. למשמע הסכום הגדול התרכך הרופא והתרצה. "בסדר", אמר, "הבה נצא מיד".

בתום סדרת בדיקות קצרה חרץ הרופא את אבחנתו: "דלקת בשיניים התפתחה לזיהום חמור, והוא פשט בגופו של הבן וסיכן את חייו". הרופא המשיך: "כאן ברוסיה אין לו סיכוי. אבל ייתכן שבציוד שהבאתי עמי יש תרופה מתאימה. אם אמצא אותה בתיקי, בנך יתרפא".

תקווה חדשה ניעורה בליבו של ר' מרדכי. במהרה נשלח שליח לביתו של הנסיך, ואכן – לשמחת הכול נמצאה התרופה המתאימה. הרופא האוסטרי ציווה להזמין רופא מקומי בכיר, כדי שילַמד אותו כיצד להשתמש בתרופה. המרקחת של הרופא האוסטרי גברה על הזיהום, והבן נרפא ושב לאיתנו.

הבין ר' מרדכי את דברי אדמו"ר האמצעי "וראיתי שתשועה קרובה לבוא מרחוק ומקרוב" – הרופא בא מרחוק, מאוסטרייה, אולם התרופה באה מקרוב, מתיקו שבפטרבורג. וכששילם לרופא טבין ותקילין, ידע שלולא היה עושה כמצוות הרבי וחס על ממונו – לא היה הרופא ניאות לבקר את בנו...

הכנת העולם לגאולה נעשית, כידוע, על-ידי קיום התורה והמצוות, אולם לא בבת אחת הופיעו תרי"ג המצוות. אדם הראשון קיבל מהקב"ה שש מצוות. לנח נתווספה מצווה שביעית, והללו מכונות שבע מצוות בני נח. אחר-כך הופיעה עוד מצווה, אצל אברהם אבינו – המילה. חז"ל גם אומרים, שהאבות קיימו את המצוות עוד בטרם ניתנו. ואחרי כל זאת ניתנה לעם ישראל התורה עם תרי"ג מצוותיה.

למעשה התחולל כאן תהליך הדרגתי שהכשיר את הקרקע לקבלת המצוות בהר סיני. השלב הראשון היה שבע מצוות בני נח; השלב השני – המצוות שקיימו האבות; והשלב השלישי – המצוות שניתנו בסיני.

מצוות בני נח הן, בפשטות, חוקי יסוד של חברה אנושית מתוקנת. מטרתן אינה לרומם את העולם ולקדשו, אלא להבטיח את ניהולו התקין. במתן תורה התחדש סוג חדש במצוות – מצוות שמטרתן להחדיר את הקדושה האלוקית בתוך העולם, ולהכינו להתגלות האלוקית הגדולה של הגאולה. כשיהודי נוטל עור של פרה – דבר גשמי לחלוטין – ומקיים בו את מצוות תפילין, מזוזה או ספר תורה, הוא יוצר מציאות חדשה: 'חפצא דקדושה' (חפץ קדוש), שמתקדש וסופג את הקדושה האלוקית.

זה הכוח המיוחד והמופלא שניתן לעם ישראל בעת מעמד הר סיני – לחבר את העולם הגשמי עם הקדושה האלוקית ולקדש את המציאות החומרית. יש כאן חיבור של שני קטבים מנוגדים – מציאות גשמית מוגבלת עם אור אלוקי בלתי-מוגבל. אך הקב"ה, שהוא כול יכול ובלתי-מוגבל באמת, העניק לעם ישראל כוח לעשות זאת על-ידי התורה ומצוותיה.

אם כן, לפנינו שני סוגים של מצוות: מצוות בני נח, שהן במסגרת העולם ולצורך העולם; ומצוות התורה, שמטרתן להרים את העולם ממגבלותיו ולחברו עם הקדושה האלוקית. אך היה עוד סוג במצוות – המצוות של האבות. עדיין לא היה בהן הכוח לחבר את הקדושה עם המציאות הגשמית, אבל באמצעותן החל להאיר בעולם האור האלוקי (ולכן נאמר שעד אברהם היה העולם מתהלך באפֵלה, ומשבא אברהם, החל להאיר).

מצוותיהם של האבות מכונות במדרש 'ריח': "כל המצוות שעשו לפניך האבות – ריחות היו". בריח אפשר לראות שתי תכונות בולטות: א) אין הוא חלק מעצם הדבר אלא ריחו בלבד; ב) קיומו ארעי, וכעבור זמן הוא פג ומתנדף.

תכונות אלה מאפיינות גם את מצוותיהם של האבות: א) האור האלוקי שהשכינו בעולם לא היה עצם האלוקות, אלא הארה והתפשטות בלבד ממנו; ב) לא היה להם הכוח להשכין את הקדושה בקביעות בתוך המציאות הגשמית, עד כדי הפיכתה ל'חפצא דקדושה'. זאת, מפני שעדיין לא ניתנה התורה ועדיין לא הייתה אפשרות לחבר בין הקדושה לבין הגשמיות.

אך הייתה לאבות מצווה אחת מעין המצוות שלנו – מצוות מילה. הואיל והיא באה על-פי ציווי הקב"ה, היה בה הכוח לקדש את בשר הגוף הגשמי; ככתוב: "והייתה בריתי בבשרכם" – קדושתי בתוך בשרכם.

אמנם מצוותיהם של האבות לא קידשו ממש את המציאות הגשמית, אבל הן זיככו את העולם וסללו את הדרך לקיום המצוות שלנו ולהחדרת הקדושה בעולם, כהכנה לביאת המשיח. ועל זה נאמר: "מעשי אבות – סימן לבנים".

הימים הסמוכים לחג הפסח תש"ח. הרב משה גרוס, מחסידי בעלז, בא מז'נווה לביקור אצל רבו, האדמו"ר רבי אהרן מבעלז, שהתגורר בתל-אביב. גרוס הביא עמו חייט כדי לתפור לרבו בגד לחג. כשנכנס פנימה וסיפר על יוזמתו, הביט בו האדמו"ר בכאב ותהה: "דם יהודי נשפך בהרי יהודה, ואתה מביא לי בגד חדש?!". באותם שבועות התנהלו קרבות עזים בגוש עציון. בהמשך נפל הגוש ו-242 יהודים הי"ד נספו.

כאשר ר' דודי זילברשלג , עורך סדרת הספרים החדשה 'צנצנת המן' על האדמו"ר מבעלז, מתבקש לספר סיפור מאפיין על הצדיק, הוא בוחר להציג את הסיפור הזה, המשקף את רגישותו הרבה לכאב העם היהודי.

סדרת הספרים נולדה באורח לא מתוכנן. מספר ר' דודי: "פנה אליי ר' בן-ציון גרוסמן , וסיפר לי שיש באמתחתו חומרים היסטוריים על גדולי ישראל, והגיע הזמן 'לעשות עם זה משהו'. ר' בן-ציון זכה לקִרבה מיוחדת אצל גדולי ישראל, והעלה על הכתב את מה שראה ושמע.

"החלטנו להתחיל עם האדמו"ר מבעלז. ככל שצללנו לנבכי החומרים, נדהמנו מההיקפים. בסופו של דבר העבודה הסתיימה בארבעה כרכים, שבהם אלפיים עמודים: היסטוריה, ישועות, הנהגות, נס ההצלה מהשואה והתקומה בארץ והקשר עם חצרות ואישים בולטים בעולם היהודי".

סיפורו של האדמו"ר מבעלז הוא למעשה סיפור תקומתו של העם היהודי אחרי השואה. האדמו"ר מבעלז, מדמויות ההוד הבולטות באירופה שלפני השואה, הצליח בדרך נס להימלט מהנאצים. מלאכי החבלה ניסו לאתר אותו בכל דרך ואף הבליטו את דמותו בכרזה שהפיצו. "הקב"ה עשה עמו חסד והוא הצליח להימלט מהם", אומרים המחברים.

האדמו"ר ניצל, אבל כמעט שלושים מצאצאיו נרצחו בידי הנאצים. "כשהאדמו"ר עלה לארץ, הוא התחיל הכול מהתחלה ובנה את החסידות מחדש", מספר זילברשלג. "הוא דגל באהבת ישראל. פעם אחת נכנס אליו חסיד והתבטא בביטוי שלילי על יהודים השייכים לחוג מסויים. האדמו"ר הורה לו לשטוף את הפה ולומר שבע פעמים שהם יהודים טובים".

לדברי זילברשלג, לאורך כל הסדרה בולטת אישיותו הייחודית, והוא מדגים זאת בסיפור אחד: "במלחמת העולם הראשונה שהה האדמו"ר בעיר מונקאץ', והיה צריך לנסוע למקום מסויים. הביאו לו סוס ועגלה, והרבי הגיב ואמר שהמטען כבד מדיי בעבור סוס אחד וזה צער בעלי חיים. הוא המתין כמה שעות עד שהובאה עגלה רתומה לשני סוסים, ורק אז עלה עליה".

לצד הגילויים הרבים והתמונות הנדירות זילברשלג מציין את חלק הישועות. "הספר מביא חיזוק עצום באמונת חכמים, דבר חשוב כל-כך בדורנו". עמיתו, ר' בן-ציון, מצטט בשם רבי זאב-וולף מצ'רניאוסטראה: "באחרית הימים, כאשר הכפירה והאפיקורסות ישטפו את העולם, הדרך היחידה להחזיק באמונה, תהיה עיסוק בסיפורי צדיקים".

ב'ביאור הלכה' הביא מקור לזה (לצורת עניית הציבור) מהפסוק בדברי הימים (א כט,כ): "ויאמר דוד לכל הקהל: ברכו נא את ה' אלוקיכם, ויברכו כל הקהל... וייקדו וישתחוו...".

בילקוט יוסף כתב שעדיף שלא להשתחוות כלל, אבל הנוהגים להשתחוות מעט בעת שהש"ץ אומר 'ברכו', יש להם על מי לסמוך.

כשהרבי מליובאוויטש שימש שליח ציבור, היה מרכין ראשו ואומר "ברכו... המבורך", וזוקף, וחוזר ומרכין ראשו ואומר "ברוך... ועד". כשהיה מן הציבור היה מרכין ראשו קצת באמירת הש"ץ "ברכו... המבורך", וכשענה עם הקהל היה מרכין ראשו יותר.

בספר הרוקח כתב שמנהג קדמונים שהעולה לתורה משתחווה בברכות התורה. אבל זה משום כבוד התורה, ולא משום 'ברכו'. ולמנהג הספרדים אין משתחווים אז. וגם ב'שער הכולל' כתב שאין להשתחוות ב'ברכו' של העלייה לתורה. וכן נהג הרבי.