"כְּתִיב (תְּהִלִּים קל"ט): 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי': כִּי יֵשׁ שֵׂכֶל שֶׁאָדָם מַשִּׂיג אוֹתוֹ עַל יְדֵי הַקְדָּמוֹת רַבּוֹת וְהַשֵּׂכֶל הַזֶּה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם אָחוֹר, וְיֵשׁ שֵׂכֶל שֶׁבָּא לְאָדָם בְּלא שׁוּם הַקְדָּמָה אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁפַע אֱלקִי וְזֶה מְכֻנֶּה בְּשֵׁם קֶדֶם בְּשֵׁם פָּנִים... אֲבָל לְהַגִּיעַ לִבְחִינַת שֶׁפַע אֱלקִי הַנַּ"ל אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לָזֶה אֶלָּא שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת פִּיו וְחָטְמוֹ וְעֵינָיו וְאָזְנָיו וְהֵן הֵן מְאִירִין לוֹ שֶׁפַע אֱלקִי הַנַּ"ל הַיְנוּ, שֶׁיִּשְׁמר אֶת עַצְמוֹ מִלְּהוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו וְיִהְיֶה לוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם... וְיַעֲצִים עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרַע, כִּי הֵן הֵן הַמְעוֹרְרִין אֶת שֶׁפַע אֱלקִי הַנַּ"ל לָבוֹא".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', כא, א-ב)

על פי הפסוק מתהילים (קלט, ה): "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי", רבי נחמן מתאר שני סוגי הבנות שכליות:

א. הבנות שכליות המכונות "אָחוֹר", שבכדי להשיגן יש צורך בהכנה תבונית, ואשר דרגתן פחותה יחסית.

ב. לעומת זאת, ישנן השגות המכונות "קֶדֶם" המתוארות כהארת פנים, שאינן מבוססות על למידה, אלא הן פרי השראה בלתי מתוכננת המביאה את האדם להתחדשות ולהתלהבות הלב. השגה זו שייכת גם ליחסי האדם עם הקב"ה וגם ליחסי האדם עם חברו. השגה זו גורמת לאדם לא להיות שקוע בעצמו אלא רואה את זולתו באמת.

עצתו של רבי נחמן היא שהדרך לזכות בהשגה המכונה "קֶדֶם" המביאה להארת פנים ולהתחדשות, אינה דרך אימוץ המוח, אלא ע"י זיכוך החושים הנפשיים, כגון: קידוש הפה, החוטם, העיניים והאוזניים.

קידוש הפה, למשל, מתואר כזהירות מלהוציא מתוכו דבר שקר. הכוונה כאן היא ליכולת להתבונן בדברים בצורה כנה, ישירה וצלולה, ללא מגמתיות וללא אינטרס אישי גלוי או סמוי. שמירה על דיבור כן בחיי היומיום היא תנאי לקבלת השראה, והיא מביאה לכך שברגע שאדם זוכה להשראה זו, הוא מסוגל ללכת בעקבות האמת המתגלה בה. קידוש החושים מאפשר לאדם פתיחות ורגישות למקומות חדשים, פותח אפשרות להיות קשוב לרגעי השראה.

אלא שההדרכות לקבלת השראה עלולות ליצור בעיה: עצם ההדרכה המורה כיצד להגיע לשפע רוחני היא זו העלולה למנוע את התממשותה, ולכן מי שמחפש הארה בצורה ישירה, לא בהכרח ימצא אותה.

עבודת האדם בענייניו הרוחניים אינה יכולה להיות מתוך מגמה ישירה להגיע להשגה, שכן זהו רצון העלול לעקור את היכולת להגיע אליה. לכן התנאי להצלחה – הוא ההרפיה: היכולת לחיות בפשיטות, בלי להיכנס לשאלת ההצלחה להשיג השגה, ומאידך גיסא להתמיד בזיכוך החושים הנפשיים – "שֶׁיִּשְׁמר אֶת עַצְמוֹ מִלְּהוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו וְיִהְיֶה לוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם... וְיַעֲצִים עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרַע, כִּי הֵן הֵן הַמְעוֹרְרִין אֶת שֶׁפַע אֱלקִי הַנַּ"ל לָבוֹא".

הרב שג"ר זצ"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג), מתוך הספר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן - חלק א"