"וַיִּקְרָא ד' אלוקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט)

לאחר האכילה מעץ הדעת, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך עוצמתית ונוקבת: "אַיֶּכָּה?". הייתכן שהקב"ה לא ידע היכן אדם נמצא?

מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות בקריאה לבדק בית פנימי ותמידי – איפה אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מהם הרצונות שלנו? האם אנחנו בכיוון טוב או רע? האם אנחנו יודעים שיש בורא שמכוון ומפקח או שוגים באשליה שהכול מקריות, ומתוקף כך מותר לנו לעשות הכול (כולל פגיעה בסובבים אותנו) כדי שיהיה לנו יותר נעים ונוח?

כשעוצרים אדם ברחוב ושואלים אותו "לאן אתה הולך?" סביר שהוא ייתן תשובה ברורה כמו: אני הולך לעבודה/להוציא את הילד מהגן/לקניות בסופר/וכו'. אך אם נעצור אדם ברחוב ונשאל אותו לאן הוא הולך ובתשובה הוא יאמר: "אתה יודע מה, אני לא באמת יודע" – זה יגרום לנו לשאול שאלות על יציבותו של אותו אדם.

יחד עם זאת, משום מה נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים בכללותם זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכים. מה המטרה של החיים? מה הייעוד שלנו? בשביל מה נולדנו? אלה שאלות ששווה לשאול אותן בכל יום מחדש ולא לשקוע בשינה הכללית שעוטפת את העולם בלי להבין ולקבל החלטה – לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים מהחיים האלה? אַיֶּכָּה?

אחד הגורמים שמסתירים מאיתנו את שאלת "אַיֶּכָּה" ואת החיפוש אחר האמת, הוא אותו נחש קדמוני (המסמל גם את היצר הרע עמו אנו נלחמים בכל רגע ורגע).

כל כוחו ותורתו של הנחש שפיתה את אדם וחוה, הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. הנחש אמר לחוה (בראשית ג, ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" - למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם, אתם המנהיגים ואתם העיקר.

המוטו של הנחש הוא: אני במרכז! ובכך הוא ממשיך ומפיץ את ארס הכפירה שלו לכל עבר עד היום, ובכך גורם הוא לאדם להתמלא בתחושת הגאווה הגורמת לנתק בין האדם לבין הקב"ה, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד" (מסכת סוטה ה, א).