"בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ" –כעין תדורו (סוכה,כ"ח,ב)

אחת ההשלכות ההלכתיות של כלל זה הוא הפטור של חולים ושל מצטערים ממצוות הישיבה בסוכה, שאין אדם דר במקום צער. ומכאן, שאם החולה אינו סובל מהשהות בסוכה יותר מאשר בבית, ואין ישיבתו בה עלולה לשבש את החלמתו או לחזק את חוליו, אין הוא פטור, שהרי מצבו ב"תדורו" של הבית הקבוע אינו שונה. אולם יתכן שהחולה המדובר יכול אמנם לישב בסוכה עצמה כמו בבית, אלא שסוכתו אינה צמודה לביתו, ועל מנת להגיע אליה הוא צריך לטרוח ולהתנהל באופן שבוודאי לא היה עושה לולא המצווה. ובמילים אחרות: הצער נובע מההליכה לסוכה ולא מהישיבה בה. דעת הגרצ"פ פרנק [בספרו "מקראי קדש"] שגם במקרים כאלה חל הפטור של חולה ומצטער, ואינו צריך להטריח עצמו, שגם זה בכלל "תדורו".

וכתבו מהפוסקים, שחולה רשאי שלא לוותר על קיום מצוות סוכה, ואינו נחשב ל"פטור מן הדבר ועושהו" הנקרא הדיוט [שאין משמעות למצווה שעושה -ירושלמי,ברכות,ב,ט] משום שאין בכך סיכון ורק הטרחה היא הפוטרת, ורשאי אדם לוותר על הפטור וגם לברך "לישב בסוכה" [ביאור הלכה,תרל"ט]. אכן, בירידת גשמים קבע הרמ"א ש"אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא מן ההדיוטות"  [תרל"ט,ז] כי בזה יש גם סימן קללה.

יש חולים, ובפרט זקנים שהאכילה בסוכה אינה בעייתית עבורם, אולם השינה כן, כי עלולים להצטנן [חולה] או שאינם יכולים לישון כראוי בסוכה [מצטער]. הללו יהיו פטורים, אבל רצוי שלא לוותר בקלות ולהשתדל לבנות סוכה שתהיה מוגנת ככל האפשר מחום ומקור. ב"ה, באקלים של ארץ ישראל ובאפשרויות הפיזיות של היום, יש הרבה פחות מקום ל"פטורי שינה" ממה שהיה בגלות, וראוי לחזק ולהתחזק בהקפדה על שינה כאכילה בסוכה!