ואתחנן

כשיהודי מתפלל בלשון תחנונים, הוא מעורר את המידה המופלאה של "חנון" שאין מעצור על ידה להושיע, אף אם חלילה רבו המקטרגים. מהי תפילה בתחנונים?  כְרש בפתח – "אני בצדק אחזה פניך" – אני בא לפניך כעני המבקש צדקה" (באר משה).

נחמו נחמו עמי (מתוך ההפטרה)

הקב"ה ברא את העולם באהבה. באהבה עצומה. ה' אוהב אותנו ואנחנו אוהבים את ה'. מה זה נקרא לאהוב את ה'? זה נקרא לוותר על הרצונות, שלנו לעשות את הרצון שלו יתברך. ומהו הרצון הראשון של ה'? שנאהב את החברים שלנו. אתם באמת אוהבים אותי? אז קודם כל אני רוצה מכם שתאהבו את החברים שלכם. עד שתאהבו אותי, שאני שמה למעלה בשמים, יש לך פה חבר, ופה אח, ופה בן משפחה, ופה בן זוג, ופה שכן ופה זה וזה וזה וכולם הם אלוקות, כולם החלק אלוק ממעל, אז קודם  כל תאהב את הילדים שלי. בוא נראה אותך בנסיונות הפשוטים, לפני שאתה מגיע למדרגות. אתה יודע שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל, תתחיל לאהוב אותו. לא אהבת אותו, לא הצלחת לאהוב אותו, תבקש, תתפלל, אנא ה' תעזור לי שאני ארגיש את השני, שיהיה לי תענוג להתפלל על השני,  שאני אוהב את השני, שאני לא אוהב רק את עצמי. אתה רוצה השגות, אתה צריך כלי בשביל להשיג השגות. מה זה הכלים? הכלים זה הלב. יש מוח אבל צריך גם לב. "והשבות אל לבבך". אם זה נשאר במוח ולא עובר ללב, אז זה כלום. אתה צריך לב, ואת זה אתה לא יכול לקבל לבד, רק עם החברים שלך. נחמו נחמו עמי,בלי פסיק זה נחמו אחד את השני. (רבי נתן) אתה אומר לשני מילה טובה, אתה משאיר לו פתק עם כמה מילים חמות, ברגע אחד שניכם מתחברים אל ה'.

תמיד ללמד כף זכות. אתה באמת לא יודע מה עובר על השני. אל תשפוט אותו כי אתה לא יודע מה יקרה איתך מחר ואיזה נסיונות אתה תצטרך לעבור.

תקבל את השני כמו שהוא, לא כמו שאתה רוצה שהוא יהיה. תלמד לכבד את המסלול שהוא צריך לעבור בחיים.

בלי הערות, בלי ביקורת, אף אחד בעולם לא סובל את מי שכל הזמן מעיר לו הערות. לוותר, לסלוח, לא לשמור טינה בלב, זה נקרא יהודי.

אתה לא יכול לאהוב את השני אם אתה מלא גאווה. כשאתה "משהו" אז כולם כלום. כשאתה כלום, אז כל מי שלידך הוא משהו. ענווה מולידה אהבה. אפשר בקלות לראות אתה המעלה של השני ולהתפעל ממנו.

ההמשך הטבעי של הגאווה – מגיע לי. ואם לא נותנים לי אני נפגע, אני כועס, אני מאשים.

ההמשך הטבעי של הענווה –לא מגיע לי כלום. ואם בכל זאת נותנים לי, אני כל כך מתרגש, כל כך מודה. משה רבינו, כל כך הרבה זכויות יש לו, והוא לא מרגיש שמגיע לו. הוא מתחנן, ואין חנון אלא לשון מתנת חינם. "אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין הם מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם". (רש"י הקדוש).

אדם שזוכה לענווה, כולם אוהבים אותו, כולם רוצים את קירבתו, דווקא הוא יכול לנחם: גם אני עברתי את זה, גם אני הייתי שם, תתחזק, תתעודד,  גם אתה תצא מזה, ה' גדול, הירידה עוד תתהפך לעליה, רק תחזיק מעמד.

הנחמה הכי גדולה נרמזת בשמה של הפרשה, "ואתחנן". כי אין עצה אחרת בעולם לפתור לאדם את הבעיות שלו בחיים, אין שום עצה בעולם להביא לשינוי אמיתי בחיים, אין שום עצה לצאת מתאוות ומידות רעות אלא ע"י תפילה ותחנונים. ואתחנן אל ה'. בלי עבודת התפילה וההתבודדות, בלי שאדם מרבה בתפילות ותחנונים הוא לא יכול להשיג כלום. זו הנחמה האמיתית. זו התקווה היחידה שלנו. אתה צריך להאמין שעל ידי תפילה והתבודדות תשלים כל חסרון שיש לך בחיים. כשאדם מבין שלבד הוא לא יכול, שלבד הוא לא יצליח לתקן את המדות שלו ולנצח את התאוות שלו, שלבד הוא לא יצליח להתגבר על היצר הרע שלו, כשאדם מבין את זה הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה' תעזור לי. בורא עולם כך גזר, שיהיה לאדם יצר הרע. ומה  על האדם לעשות? להתפלל. לא לכעוס על עצמו, לא לכעוס על אחרים, לא להיות עצוב ושבור ומיואש מזה שיש לו יצר הרע, רק שיתפלל. רק תפילה.

כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג שהוא מקבל מזה. התבודדות זה לא רק חסר לי זה, ותודה על זה, וסליחה על זה. התבודדות זה דבקות, זה עד כלות הנפש, זה נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם, זה קשר חם וישיר עם אבא. כל כך הרבה עובר על בן אדם ביום אחד, איך אפשר בלי לדבר עם ה'? אדם רק פותח את הפה לדבר עם ה', הוא מקבל כזאת חיות, כזאת שמחה. וזה בעצם מה שמשה רבנו מבקש מה', שלא יפסיק לדבר. כי למרות כמיהתו העזה, ותחנוניו הבלתי נלאים, נדחית תפילתו והוא לא זוכה להיכנס לא"י. אלא שמשה רבינו רצה יותר מכל את התפילה. "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" , שביקש להמשיך לאמור, כל הזמן לאמור, שלא יאבד לרגע את האמונה שהשי"ת שומע תפילת כל פה ומצפה ומשתוקק לתפילתו ולתחינתו של כל יהודי. זוהי הזכיה האמיתית. זוהי הישועה הכי גדולה. ישועה שכוללת את כל הישועות. שאנחנו מחוברים. שאנחנו לא מפסיקים "לאמור", לא מפסיקים לדבר עם ה'.

עוד נחמה  גדולה זו האמונה. אי אפשר לחיות בלי אמונה. אם באמת היתה לאדם אמונה, הוא היה רגוע ושמח, כי היה יודע שהחיים שלו מנוהלים בהשגחה עליונה ואין מקום ללחץ, לכעס ולעצבים. כשאדם חי עם אמונה, הוא מבין שכל מה שקורה לו ביום יום, מהמקרים הכי פשוטים ועד למקרים הכי קשים ח"ו, הכל כי ככה ה' רוצה. זה לא ביש מזל, זה אף אחד לא אשם, ככה בדיוק ה' רצה שיקרה..

הפרשה שלנו משובצת בפסוקים נפלאים של אמונה. "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (ד,לט).

העולם לא בנוי לפי התוכנית שאנחנו תכננו, לפי תוכנית ההשגות שלנו. הוא בנוי לפי תוכנית של השגות מאד מאד גבוהות. פתאום נראה לנו שכאילו נפלנו בפח, כאילו רק לי זה קורה, כאילו לשני הולך מצויין, ומה יהיה איתי, כאילו משהו התקלקל אצל הרבונו של עולם בתוכנית הבריאה שלו לגבי, שהוא שכח אותי ח"ו, כאילו הוא בנה כל כך יפה את כל העולם שלו אך בדיוק את הבעיה שלי הוא לא הצליח לפתור, יש כאן איזה משהו לא בסדר, איזה קלקול. אדם יש לו איזה הסתכלות לא נכונה ואז זה גורם לו שהוא כועס על ה', "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מה, על ה' אני כועס? לא, אני כועס עליו, על השני, על השלישי, אבל זה בכלל לא הם, זה הכל ה', אתה חושב שאתה כועס עליהם עליהם אבל אתה כועס על ה', כי ה' מנהל פה את העולם.

אי אפשר לחיות בלי אמונה. כי כל כך קשה להבין מה שקורה אתנו בעולם הזה, כל כך קשה להבין משהו בחשבונות של הקב"ה, שבלי אמונה נופלים מהר מאד לקושיות, לטענות, לכעסים. אדם כל הזמן מתלונן, כואב לי פה וכואב לי שם, וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך זה? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך? אולי ה' בכלל לא רוצה לתת לך את הדבר הזה והזה. מי אמר שבשורש הבריאה צריך להיות לך זה וזה וזה. יש אנשים שהם חושבים שהם צריכים ללכת למקום מסוים, להתקבל למקום מסויים, והם לא צריכים ללכת לשם, הם צריכים להיות דווקא כאן, במקום הזה, ולא שם. אבל הם רוצים ללכת דווקא לשם, למקום שלא מקבלים אותם. מי אמר שזה הנכון. תבקש מה' תמלמל, כלהזמן תמלמל, לתפילה קצרה יש לפעמים כוח עצום, אם כל הזמן תמלמל, ה' כבר יראה לך מה נכון בשבילך, הוא יוביל אותך למקום שלך.

"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" (ד, לה) אתה ראית! זה לא שמיעה, זה ראיה! זאת התגלות שלא היתה לאף עם בעולם! אז איך אתה יכול עוד להתבלבל ולחשוב שיש כאן עוד משהו חוץ ממני?! אדם חייב להחדיר לו עמוק בלב את ההכרה שאין עוד מלבדו. גם כשהוא מקבל פרנסה או כל הטבה אחרת, הוא מקבל אותה רק ממנו יתברך. צריך להכיר טובה לכל אדם שמיטיב אתנו, אך לזכור את האמת לאמיתה שהכל ה' נותן לנו.

ועוד מן הפרשה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" (ד,כט). משם דווקא , מהמקום שאתה נמצא בו ומכל מה שעובר עליך. כי אין שום עצה אחרת אלא  להרים את הראש ולצעוק ולזעוק ולהתחנן לפני שימלא מחסורו. העיקר לא ליפול למקומות המסוכנים האלה של עצבות, של כעס, של יאוש, של ויתור והרמת ידיים, של האשמה עצמית. תרים את הראש ותדבר עם ה'. דיבור פשוט, אמיתי, טבעי. כי כשאתה רק מתחיל לדבר עם ה', אתה חוזר לחיות שלך, נעשה לך טוב. "ואתם, הדבקים בה' אלוקיכם חיים  כולכם היום" (ד,ד). רק זה נקרא חיים. כשזוכים להיות דבוקים בה'. אבל לא מספיק שאני אדע את זה ואתה תדע את זה, צריך שכולם ידעו. ואתם... חיים כולכם היום. ומה נעשה כדי שכולם ידעו? שכולם ידעו שחיים זה רק עם ה'? נקרב אותם ונתקרב בעצמנו לצדיק האמיתי, לעצות הנפלאות שהוא נותן לנו, לדעת הקדוש שלו.

הצדיק פותח בפנינו חלון לאור הגאולה. כל כך הרבה עצות וכל כך הרבה דיבורים שמביאים לכאן את הגאולה בעצמה.

אחרי הירידה הגדולה, שיושבים על הקרקע ומתאבלים על חורבן ירושלים ועושים חשבון נפש, באה שבת נחמו שמעודדת אותנו, ונתנת לנו כוחות חדשים להתחיל התחלה חדשה, שזאת הנחמה בעצמה. ה' איתכם! ה' לא עוזב אתכם גם בגלות! הירידה עוד תתהפך לעליה, רק תחזיקו מעמד! רק אל תתייאשו. כמו בסיפור הבא:

המוחבא

"מה יגידו". "מה יגידו זו מחלה שורשית אשר מרבית בני העולם חולים בה, ולא נאה ולא יאה להאשים את העולם החרדי כאילו הוא המפיץ הראשי שלה, או שהוא הכי נגוע בה. ומי אני ומה חיי שאזקוף קולמוסי ואטיח ביקורת על משפחות נפלאות ומיוחסות, שסובלות מ"מה יגידו", אך מצליחות  איכשהו – לשמור על ראשן מעט מעל המים, ולהצליח במשימת העל, שידוכין, הו, הו, שידוכין. ובכן הקדימון הזה לא נועד אלא להעביר את עדשת המצלמה של סיפורנו לבית משפחת לובצקי המעטירה, אשר על שמה הטוב וייחוסה – כמעט ואין עוררין – אמרנו כמעט, ותכף נסביר. הדסה טובה לובצקי מזכירה בבית ספר יסודי שתהיה בריאה, גידלה חמישה ילדים לתפארת ( חכו עם השישית והשביעי, עוד נגיע אליהם) אשר הספיקו להקים בתים נאמנים והביאו הרבה נחת להורים, ובעיקר לאבא הנחמד ונעים הסבר הרב חיימקה לובצקי, משגיח בישיבה טובה. לא תאמינו, לאחר שהתחתנו חמשת הראשונים, זכתה משפחת לובצקי לתינוקת מקסימה, ויקרא שמה בישראל חנהל'ה. ארבע שנים אחר כך נולד בשעטו"מ ראובן נחמן, תינוק שמנמן, שנקרא על שם איזה סבא רבה מאחד הכיוונים, שסיפרו עליו כי היה שדכן מוצלח לעילא ולעילא, ושזכה לכונן אלפי בתים בישראל עד פטירתו בגיל מאה. הלוואי עלי ועליכם. חנה'לה וראובן נחמן, נולדו לתוך בית ריק יחסית, להורים די מבוגרים, ותיפקודו כדודים נכבדים להמון אחיינים ואחייניות גדולים מהם בהרבה . קורה. חנהל'ה היתה ילדה חכמה ועדינת נפש, מצליחה בלימודים, צנועה ומרבה חסד, ממש כמו אחיה הגדולים, דא עקא שאחיה הקטן ראובן נחמן היה עשוי מחומרים שלא ענו על הז'אנר הקלאסי של הלובצקים. איך אומרים, הוא היה שונה, או אולי משונה, בקיצור עוף משפחתי מוזר, שלא נאה להתכבד בו. לימודים? הראש שלו היה בעננים. לא קולט, רק פולט. האבחונים המקצועיים איבחנו בו כל מיני ליקויים כאלה ואחרים, שבמידה והם נאמרים בלועזית אפשר לשבור מהם את השיניים. לא יפלא שלמד בכיתה מיוחדת, אתה מבינים... טקט? נו טוב הטקט שלו מן העקומים במאה הנוכחית. לראובן נחמן היתה נטייה להוציא לאור כל סוד משפחתי, כמו למשל שאמא שלו כועסת על דודה בלומה, לאוזניה של דודה בלומה באמצע שמחה משפחתית. עכשיו תדמיינו.. גם חוש ההומור שלו, הסלקטיבי, היה עשוי מבדיחות שאף אחד לא צחק מהן, רק הוא. בקיצור הטיפוס הזה היה ניגוד משווע לאווירה האנושית השורשית והאצילית של הלובצקים. אז ככה, כשהגיעה חנהל'ה לפירקה ישבו להם הלובצקים – בנים וכלות – לישיבה דחופה על מנת לטכס עצה לאן פניהם מועדות,  ומי יענה על משאלותיהם, כי סוף סוף חתן לחנה'לה המוצלחת והמיוחדת, חייב להיות מן העילית שבעילית... אלא שעילית וקוץ בה. הקוץ, אתם בוודאי מבינים, היה ראובן נחמן, שלא בדיוק הוסיף ערך מוסף למשפחה המיוחסת. השונות שלו, הבלורית שצמחה לו מעל המצח, נעלי השפיץ וחוסר הטקט שלו קנו לו שם, איך נאמר, לא איי,איי. זה השפיע על המשפחה? ועוד איך!! מכירים את מחלת "מה יגידו"? פה אחד הוחלט לחפש לה חתן בן ישיבה איכותי מעיר אחרת, ולא מעיר הקודש בה השתכנו כולם. למה?ככה.

איך סיכמה  את הדיון הדסה טובה לובצקי "אני יודעת בדיוק מה יגידו כאן בעיר על המשפחה שלנו. ראובן נחמן, נעבעך, מקלקל לנו את השם. אז כמו שסיכמנו, אנחנו נחפש חתן מן הצפון או מן הדרום, ובשלב הבירורים של המשפחה ההיא, נדאג לעשות הכל כדי להחביא את ראובן נחמן. להצניע אותו, לא להפוך אותו למשהו משמעותי. הוא נשמה טובה שטוב להחביאה".  "וכשידעו מי הוא בדיוק?" שאל חיימק'ה מהוסס. "דיה לצרה בשעתה" סיכמה הדסה טובה "אנחנו נחביא אותו, ואם יגלו, אז יגלו ויעשו את חשבון הנפש שלהם. אבל אנחנו מצידנו נחביא אותו עמוק עמוק". נעים להכיר, המוחבא.

ארבע שנים חלפו, חנהל'ה,איך אומרים כבר בת 23 ועל פי אמות המידה של הז'אנר הסקטוריאלי, היא עוד מעט נכנסת בדלת הקדמית למועדון המעוכבות. כן, היו פגישות, היו גם כמה מוצלחות, אבל מה לעשות שבין תשובה כזו לתשובה אחרת, עלו הבלשים על ה"מוחבא" המשפחתי ראובן נחמן מיודענו, אשר לא הוסיף סיכויים למשודכת. משום מה החתנים הפוטנציאלים, בעיקר אמותיהם החקרניות בחנו דווקא אותו, כשנזכרו שיש להביט באחי הכלה כדי לדעת כיצד יראה הדור הבא, על אף שאחיה הגדולים של חנה'לה  היו מן המוצלחים האיכותיים של העיר. בהם- משום מה – פחות התעניינו. חבל. אבל זה מה יש, וענני דאגה החלו לקנן מעל ראשיהם של הדסה טובה וחיימקה לובצקי. יותר מדי "לא" נרשם ברקורד המשפחתי שלהם, ומה יהא על חנהל'ה??? אוף, "מה יגידו". הרסה אותם המחלה הזו.

פרק ב

מוצאי שבת קודש. עכשיו נפליגה לעבר ביתו הצנוע של השדכן הדגול ר' מישה טוכטנפלד, ונחשוף בפניכם שיטה מקצועית מופלאה, אשר הפכה את טוכטנפלד לתעשיה של שידוכין שראוי להתקנא בה. מה השיטה ? פשוט מאד. בכל מוצש"ק נפתחו  דלתות דירתו של השדכן החביב לכל בן ישיבה שרצה בכך. שולחנו היה ערוך בטוב טעם, עם חלות וחומוס וזיתים וטונה, וכמה בקבוקי מים מינרלים. עשרים שלושים בחורים מכמה ישיבות התמגנטו לשם, ונהנו מכל רגע. הם שרו וניגנו והוא חידש להם כמה חידושים, ובמשך שעתיים שלוש הונעם זמנם של שני הצדדים. בין לבין רשם טוכנטנפלד את שמותיהם של בני הישיבה, קיבל מידע על אחיותיהם ואחיהם, ובקיצור, אחרי סעודה רביעית שדות השידוכין שלו הורחבו לממדי אין קץ. ההיצעים והביקושים שלו היו מעוררי כבוד. חושיו הטבעים ידעו להתאים בין בחור מעוכב לבחורה שתקנית, או בין בחורה מאוכזבת לבחור עם שאיפות, שלא לדבר על קשריו עם משפחות מחו"ל,תוצאה ישירה של ארוח בחורים מארה"ב ואירופה. ברוכים הבאים.

פרק ג

הנתונים שקיבלה הדסה טובה לובצקי מטוכטנפלד, על בחור הישיבה האצילי נפתלי געצל  ברנהים, הפיחו בה רוח של אופטימיות. הייחוס היה ייחוס, ההצעה הכספית היתה ראויה, וכולם דיברו על השקעתו בלימודים ומידת החסד הטבועה בו. ההצעה נראתה יותר מדי טובה מכדי לצאת לפועל, לאור ההיסטוריה וה"לא" התדירי לכיוונה של חנה'לה, על רקע אחיה "המוחבא". "חיימקה, הבחורצי'ק הוא תושב העיר שלנו, ואני חוששת שריחרוח הכי פשוט יציף להם את ראובן נחמן, ועוד פעם נשמע "לא" חששה הלובצקי.  חיימקה זימזם את הסוגיה מתחת לזקנו, והעדיף להמשיך לזמזם מאשר להגיב, כאשר בראשו מהדהדות לו שתי המילים אותן שנא כל כך, מה יגידו, מה יגידו, מה יגידו.אמר אביי..."

אחרי הפגישה הרביעית שלוותה בחששות ענק, התבשרו הלובצקים"כן".חנהל'ה ונפתלי געצל החליטו לבוא בברית הנישואין בשעה טובה ומוצלחת. קול ששון. הוורט היה משובב נפש ממש, נכחו האחים האחיות, החברים החברות וכמו תמיד נעדר ממנו "המוחבא", האח הקטן שלמדנו להכיר, ואתם יודעים מדוע.

פרק ד

אל תשאלו איך כמה ולמה, אבל למסיבת השבע ברכות האחרונה, הגיע ללא הזמנה השדכן המוצלח ר' מישה טוכטנפלד שהתפרנס לא רע מהשידוך הזה, אך לא בכך עסקינן. הוא לגם כוסית יין וביקש – שלא כהרגלו – לשאת מילות ברכה. אחרי שברך את הבית החדש הוסיף ואמר "באתי לכאן כי יש לי המון הכרת טוב לשדכן האמיתי של הזוג הצעיר. לפני כשלושה חודשים במוצש"ק התארחו סביב שולחני בחורים רבים, ביניהם החתן נפתלי געצל, וילדו התיישב ראובן נחמן, אחי הכלה. השניים פתחו בשיחה ערה, מתובלת בדברי תורה הומור מתוק ומילות ידידות. לפני שהתפזרו זרק ראובן נחמן לנפתלי, את המשפט הבא: "נפתלי, יש לי כלה מתאימה בשבילך... אחות שלי, חנהל'ה". כך אמר. ואני שדכן עם אוזניים כרויות, עשיתי אחד ועוד אחד, והשידוך יצא לפועל ובהצלחה. זה המקום והזמן להודות לך ראובן נחמן שהיית שליח לנישואי אחותך עם נפתלי געצל, שמאד מאד מסמפט אותך, ואני מאחל גם לך שידוך נאמן בקרוב". הדסה טובה לובצקי – מעבר למחיצה – כלאה את דמעותיה. אוי, רבונו של עולם, היא החביאה את ראבן נחמן, היא חששה "מה יגידו", ומן השמים לימדו אותה לקח גדול. ה"מה יגידו" שלך הביא חתן אולטרא מצוין לבת שלך. ואידך זיל גמור.

צליל קטן מאחור הסיפור

לפעמים אנשים שוכחים שכל מיני מומים, קבועים או חולפים, הם מתנתו של השי"ת שיודע מה תכלית כל פגם ועוקם. דא עקא, הם עושים כל מיני השתדלויות וממציאים פטנטים וטכסיסים כדי לעקוף מכשולים אלו, ועסוקים ב"מה יגידו" ושוכחים את העיקר: מה יגיד הקב"ה, על ההתפתלויות שלכם? צאו מזה, היכנסו למסלול השכל הישר, נסו להתנהל ולהתנהג בתמימות ובשקיפות נורמלית. הרי כל הסתרה סופה להיחשף לאור השמש דווקא בעת ובשעה שהבזיון שיוטל על פניכם, יהיה מביש ונורא ואיום. רחמנא ליצלן.

הסיפור שלפנינו דווקא היה עטוף ברחמים ומשום כך יש בו מתיקות, עם תרופה בצידה. מה התרופה? "יגידו, מה שיגידו. זו המשפחה שלנו, זה התכשיט שלנו, ואנו גאים בכך ומודים להקב"ה". כל כך פשוט, מועיל ומרגיע את הנפש, הלוא כן?

תפילה

רבונו של עולם

תן לי את התענוג הזה להתפלל על השני, להתפלל על כל יהודי כמו שאני מתפלל על בני משפחה הכי קרובים. תן לי את הרצון להתפלל על אחרים גם אם הם לא מבקשים, מספיק שאני רואה או שומע על איזה חסרון שלהם. שיהיה לי תענוג מזה. שיהיה איכפת לי מכל אחד. ותעזור לי אבא שאני אתמיד בתפילות. כמו אלה שהולכים עם רשימות ארוכות וכל תפילת שמונה עשרה שלהם זה משהו כזה ארוך, בעיקר בגלל השמות. תן לי לב להרגיש את המצוקה של השני כאילו הוא האדם הכי קרוב אלי. ותעזור לי להתמיד בתפילות האלה ולא לשכוח אחרי איזה זמן כמו שבדרך כלל קורה לי. תעזור לי אבא שיהיה לי פנקס כזה של שמות להתפלל עליהם ושמה יהיה רשום הכל, גם כל מה שבני המשפחה הכי קרובים צריכים כי גם שם אני צריך חיזוק.

רבונו של עולם

תעזור לי לא לשפוט אף אחד, לא להעיר הערות לאף אחד, לא לכעוס, לא להקפיד, תמיד ללמד כף זכות. כי כבר ראיתי בחיים שכשאני שופט את השני, אפילו רק במחשבה, בלי שאני אומר לו מילה, אז הרבה פעמים אני עובר אחר כך נסיונות כאלה שבאים ללמד אותי שלא לעולם חוסן, שיש דבר כזה מידה כנגד מידה, שאסור לשפוט את השני כי אני עלול למצוא את עצמי בדיוק באותו מקום. תעזור לי אבא לפחד קצת, לדעת שאומנם העולם בנוי על חסד אך יש גם דין, שלא הכל מותר, שהשני הוא גם בן שלך, והשלישי, והרביעי, כולם ילדים שלך וצריך להתנהג אחד עם השני בכבוד, בלימוד כף זכות, בסלחנות, ברחמים ובאהבה. בלי ביקורת. כי ככה אתה רוצה.

רבונו של עולם

תעזור לי להאמין שכל מה שקורה לי זה אתה עושה לי אבא, לא שום אדם. ואני צריך להתייחס לכולם באהבה, בסלחנות, בלמוד כף זכות. גם למי שפגע בי וגורם וגרם לי צער גדול, גם מי שכבר הרבה זמן מתעלם ממני כאלו אני אויר, גם מי שבמקום לבקש סליחה ממני הוא מתקיף ומאשים. תעזור לי להאמין שאתה מנהל את כל העולם מלמעלה ולא קורה פה כלום ללא רשותך. כי האמונה זה המרגוע שלנו, זה מה שנותן לנו כוח להתמודד.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי