מעגל שנסגר
 יום שישי בעיר אולינובסק שעל גדת הוולגה ברוסיה. בבית משפחת מרוזוב, שליחי חב"ד בעיר, ההכנות לשבת בעיצומן. הרב יוסף־יצחק, רבה של העיר, נעדר מביתו. רעייתו, שרה, חככה בדעתה כיצד לערוך את שולחן השבת בהיעדרו, והחליטה להזמין לסעודה כמה נשים. בעודה תוהה אל מי לפנות, ניגשה אליה נטשה, עוזרת הבית הלא־ יהודייה, ושאלה דבר־מה. באותו רגע הבריקה מחשבה במוחה: היא תזמין את נטשה. נכון, אין היא יהודייה, אך יש לה כמה חברות — שתיים מהן יהודיות. אם תזמין את נטשה ואת חברותיה, ודאי ישמחו לבוא, וכך יזכו להדליק נרות שבת ולהשתתף בסעודת שבת כהלכתה. נטשה שמחה על ההזמנה, ולקראת שעת הדלקת הנרות נשמעו דפיקות על הדלת. נטשה ועמה שלוש נשים נכנסו פנימה. שתיים מהן היו חברותיה היהודיות והשלישית לא־ יהודייה, רימא שמה. בהגיע השעה הדליקו הנשים היהודיות נרות, ואילו רימא הביטה סביבה בארשת מתוחה, בוחנת את הנעשֶ ה בחשדנות. הרבנית מרוזוב קשרה עם האורחות שיחת היכרות. רימא כמעט לא פצתה את פיה. ופתאום פלטה בשקט: "אתן יודעות, אימי הייתה יהודייה!". ההלם היה גדול. "זאת אומרת שאת יהודייה? איך ייתכן?", התקיפו אותה חברותיה במטח שאלות. רימא נשמה עמוקות והחלה לספר: "אני ילידת אודסה שבאוקראינה. הייתי בת בכורה מבין חמישה ילדים. תמיד חשתי שאימי מפלה אותי לרעה לעומת אחיי ואחיותיי. אפילו בזמן הארוחות הייתי האחרונה לקבל את מנת המזון. לעיתים נאלצתי להסתפק בשאריות. הייתי מועמדת אחרונה להשתתף בטיולים ובאירועים. "לא הבנתי מדוע אימי מתנהגת כך כלפיי. הגעתי למסקנה שאימי פשוט אינה אוהבת אותי. כשגדלתי החמיר המצב. רוב עבודות הבית הוטלו עליי. נאלצתי לנקות, לכבס, ולהשגיח על הילדים. נהפכתי למשרתת. מעולם לא החזירו לי אהבה. "יום אחד כל זה התפרץ. פניתי אל אבי בבכי ושאלתי מדוע אימא אינה אוהבת אותי. אבא ניסה להרגיע אותי: 'את הגדולה מכולן, לכן נדרש ממך יותר', אך בתוכי ידעתי שאין זו האמת. לא העזתי לחקור יותר. בגרתי, נישאתי ונפרדתי מבית הוריי". רימא לגמה מכוס המים והוסיפה לספר: "כאשר הייתי בת 42 ואֵ ם בעצמי לשני ילדים נתבשרתי כי אבי חולה במחלה סופנית. הרופאים שחררו אותו לביתו, מתוך ידיעה כי אין דבר שאפשר לעשות למענו. חבריו וקרוביו באו להיפרד ממנו. יום אחד ישבתי לצידו, ופתאום ביקש לנעול את הדלת שכן רצונו לגלות לי סוד. "אבא פתח ואמר: 'אני רוצה שתדעי מי את'. חלפה בי צמרמורת. אבי סיפר שבשנת תרצ"ג )1933( התחתן עם אישה יהודייה, שהוריה עבדו בתאטרון של אודסה. הוא עצמו שימש סוכן של המשטרה החשאית. "כמה שנים אחר־כך פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים כבשו את העיר. אשתו היהודייה של אבי שמעה שהגרמנים מרכזים את כל היהודים, ומיהרה לתאטרון כדי לברר מה שלום הוריה. כשהגיעה לשם התחוור לה כי איחרה. שניהם נלקחו. "היא פרצה בבכי, והתמוטטה על רצפת התאטרון. הלחץ גרם לה צירי לידה, ובטרם הספיקו להבהילה לבית היולדות — ילדה שם, בתאטרון, את בתה. אבי הוזעק למקום, אך מצא שם רק את התינוקת. אשתו נעלמה ואין הוא יודע מה עלה בגורלה. הוא משער שנתפסה בידי הנאצים. "אבי לא היה יכול לגדל את התינוקת לבדו, והעביר אותה לבית יתומים. כשנישא מחדש, לקח אותה לביתו, מתוך תקווה שאשתו החדשה תעניק לה יחס מסור ואוהב. "אבי סיים את סיפורו: 'התינוקת הזאת היא את. לצערי הרב אשתי השנייה לא העניקה לך יחס הוגן, ואני מבקש את סליחתך'. "כעבור זמן קצר אבי נפטר. הגילוי המרעיש לא הִ רפה ממני. בהזדמנות הראשונה נסעתי לאודסה, ומיד חיפשתי את התאטרון. כשאיתרתי את המבנה העתיק נכנסתי פנימה. התיישבתי על ספסל ופרצתי בבכי נסער. אישה מבוגרת ניגשה לשאול מה מעיק עליי. סיפרתי לה כל מה שסיפר אבי על ערש דוויי. "לפתע הבחנתי שידיה רועדות. 'אני לא מאמינה', אמרה, והביטה בי בתדהמה, 'זו את! את התינוקת!'. כעבור רגע הוסיפה: 'אני הייתי המיילדת שלך!'. המעגל נסגר. סיפורו של אבא התברר כאמת לאמיתה. "חלפו שלושים שנה", הוסיפה רימא לספר. "כל השנים נצרתי את הסיפור עמוק בליבי. ידעתי שאני יהודייה, אך לא הייתה לזה שום משמעות בעיניי". הרבנית מרוזוב התעשתה ראשונה. "עד עכשיו!", הכריזה. לראשונה בחייה, בהיותה בת שבעים ושש, השתתפה רימא בסעודת שבת. בשבוע שלאחר מכן זכתה לקבל שי — זוג פמוטות נאים, נרות ולוח שנה יהודי. אט־אט, בצעדים קטנים ובטוחים, שבה עוד נשמה יהודייה אל חיק עמה.