כך שיניתי את דעתי על טבילה במקווה

דינה וישראל הם ילידי ברית המועצות, ילידים ישירים של תוצאות הנתק שכפה השלטון הקומוניסטי על יהודי רוסיה. “על מקווה שמעתי עוד ברוסיה”, מספרת דינה. “אפילו טבלתי פעם אחת, לפני החופה. עם יד על הלב... הייתי נגד המצווה הזאת. קיבלתי בהשאלה ובסודיות מוחלטת צילום של ספר מחתרתי ואנטי חוקי, קשור בגומי, בנושא טהרת המשפחה. התחלתי לקרוא ולא יכולתי להתאפק מלכעוס; ‘מה, אני לא נקיה לדעתם? אני הרי מתקלחת בכל יום. אני אישה מודרנית, מתקדמת, מה לי ולמנהגים של ימי הביניים?’, אבל רציתי מאוד להתחתן והחתן רצה חופה. הסכמתי בשבילו. אחרי החתונה לא רציתי ללכת יותר, ובעלי לא התעקש.

תקופה קצרה אחר כך חמותי חלתה. דאגתי לה. ערב אחד הדלקתי נר, וביקשתי מאלוקים מכל הלב שישלח לה רפואה שלמה. עמדתי מול הנר, מתבוננת בשלהבת המרצדת. לפתע היא החלה להיחלש. משהו פנימי גרם לי להבטיח לבורא העולם שכאשר נגיע לישראל- מה שעמד בדיוק אז על הפרק- אקיים את המצווה הזו, למרות ודווקא בגלל שאינני מבינה את התועלת הטמונה בה. באותו רגע השלהבת שבה והתלקחה, אש חדשה החלה לבעור. באור. הרגשתי שבקשתי התקבלה. אחרי כמה ימים נודע לי שסימני המחלה של חמותי נעלמו והיא בריאה לחלוטין.

מקווה. לא מה שחשבתם (צילום: פלאש 90)

עלינו לארץ. קשיי ההתאקלמות הרחיקו והדחיקו ממני את ההבטחה. כמו רוב העולים גם אני למדתי עברית באולפן; המורה לעברית הייתה הישראלית הראשונה אותה הכרתי. הערצתי אותה. פעם הזכירה אחת התלמידות את המילה ‘מקווה’. המורה הזדעזעה. ממש. “שלא תעזו ללכת למקום כזה! מקווה הוא ממלכת הלכלוך והזוהמה, אתן עלולות להידבק ממחלות. זהו מקום לא מתורבת”. את כל זה היא אמרה לנו ברוסית צחה, כדי שנבין היטב... נבהלתי. אפילו ברוסיה מצב המקווה היה טוב יותר. כמובן שלא העליתי על דעתי לבדוק את העניין מקרוב. אולי פחדתי שהחיידקים מדבקים בכל הרדיוס מסביב.

רק מה, אני אישה ישרה. ההבטחה שהבטחתי לבורא העולם באותו רגע מול הנר דגדגה לי והציקה, עד שיום אחד לא יכולתי יותר. החלטתי ללכת, על החיים ועל ה...כן, הרגשתי כמו נידון למוות. מי זה הולך מעצמו לתוך גן חיות של חיידקים?

התארגנתי ליציאה במצב רוח נורא. ריחמתי על עצמי, הדמיון צייר בפני תמונות איומות של הזנחה.

נכנסתי אל מבנה המקווה, עוצרת את הנשימה; שלא אחוש בריח הנורא שיש כאן. עוד צעד אחד ואני בפנים. מצאתי את עצמי בתוך חדר הקבלה נקי דווקא ומואר, אפילו יפה. האישה שמעבר לדלפק הקבלה חייכה אלי. לא הבנתי איך היא עוד מחייכת. “באתי לטבול במקווה” אמרתי. הפנים שלי בוודאי שידרו לפחות חלק ממה שהרגשתי, זוועה.

האישה קמה בחן, והורתה לי לבוא אחריה. למרות שכבר נשמתי חופשי וזכר לריח צחנה לא היה, עדיין חשתי כמי שצועדת אחרי התליין אל הגרדום. היא נכנסה ואני אחריה לחדר אמבטיה, מרוצף ומאובזר; מראה גדולה וקרמיקות מרהיבות, כיור ומה שהכי הפתיע- הכל היה כל כך נקי. נ ק י! התארגנתי בדממה. עדיין המומה מהפער בין מה שצייר לי הדמיון לבין מה שהוכיחה המציאות.

כשסיימתי את ההכנות לחצתי על הכפתור המיועד. הגברת מהקבלה נכנסה, היא שימשה גם בתור בלנית. היא הובילה אותי אל דלת נוספת שהייתה שם בחדר, דרכה עברנו לאולם גדול עם הרבה דלתות מסביב. הרגשתי השתפרה, כבר לא הרגשתי כמובלת אל פי תהום. באמצע האולם הייתה בריכה קטנה עם מים נקיים להפליא בצבע כחול, ומדרגות מחרסינה המובילים למטה. טבלתי, נטהרתי ו... נדלקתי! חזרתי הביתה במצב רוח כל כך טוב; לא יכולתי להסביר למה ואיך.

מאז ביקרתי בכל סוג המקוואות. אחדים מהם נראו בסדר, אחרים היו מפוארים ממש, אבל כולם היו מסודרים ונקיים ובכולם זכיתי להרגשה של טהרה מוחלטת. על החוויה אני הזו לא מוותרת. אני ממליצה בחום.

יתכן שסיפורה של דינה הוא הסיפור שלך. יתכן גם שלא. אולם הוא ללא כל ספק סיפורן של הרבה מאד נשים בארץ ובעולם. הרבה מיתוסים ודעות קדומות צריכה אישה בת המאה העשרים ואחת לנפץ כדי לקפוץ אל המים.

רוצה להעמיק את הידע בטהרת המשפחה או לקבל חומרי הסברה בדואר? התקשרי למוקד הטהרה של הידברות, במספר 02-6301516 או 02-6301524 (אפשר להשאיר הודעה אם אין מענה ויחזרו אליך).