"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, א-ב)

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה... אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ב, א-ב)

פרשת במדבר היא אחד הסממנים השבטיים והסקטוריאליים המובהקים ביותר בעולמו של מקרא. לצד פירוט מדוקדק של מניין כל בני שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו: "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם", "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

בתחומי חיים שונים שבטיות זו הייתה ראש פינה למערכת של חוקים והלכות שתכליתן מניעת ערבוב בין קבוצות שבטיות שונות, ומעבר של אדם מקבוצה אחת שאליה הוא משתייך לקבוצה שניה. בניגוד לתפישות שונות בנות ימינו, הרואות בשבטיות שריד קדום לחברה פרימיטיבית, התורה משמרת מבנה זה ואף מדגישה כי לכל שבט צריך שיהיה "דגל" משלו, סמל משלו, מסר ייחודי.

עולמה של יהדות דוגל באחדות, אך מגנה את האחידות. הצורך באחדות אינו חייב להיהפך לעיסה דביקה אחת שבה הכל חושבים אותו דבר, דוברים באותה שפה ונראים אותו דבר. להפך: ריבוי הדעות והגוונים מבורך הוא, והמחלוקת היא יסוד מוסד בתורת ישראל.

כאשר יעקב אבינו רצה לברך את בניו, הוא בירך כל בן בברכה שונה, וכך הסביר הרש"ר הירש את ברכתו השונה של יעקב אבינו לבניו:

"כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כוהנים ומורי הוראה. הנה עמד שם שבט הלוויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגוניות, ועל כל דרכי התפתחותו. את כולם הוא ברך, 'איש אשר כברכתו ברך אותם' (בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה. מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל".

כאיש חינוך מובהק, הסיק מכאן הרש"ר הירש מסקנה אופרטיבית בדרכי החינוך: "דווקא משום כך – 'חנוך לנער על פי דרכו', חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו".

בימינו, גוברים לא אחת הקולות הקוראים להשלטת גוון אחד בחינוך, באורחות החיים, בלבוש, בבחירת מקצוע, ואפילו בהנהגת "נוסח אחיד" בתפילה. פרשתנו מורה אותנו שזו לא הדרך. לכל שבט דגל משלו, צבע משלו, מפקד משלו. כל עוד חונים שבטי ישראל במחנה אחד, ופני כולם מכוונים כלפי אוהל מועד - כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם רצויים לפני המקום ברוך הוא. 

אביעד הכהן