אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה ד' אֶת-משֶׁה לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב (דברים כח, סט).

החתם סופר מבאר את נחיצות מעמד הברית עם הכניסה לארץ, מעבר לברית של הר סיני.

כהקדמה לדבריו נביא את הגמרא בברכות, ס"א ע"א המדמה את היצר הרע לזבוב היושב בין שני מפתחי הלב: אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח.

ומבאר החפץ חיים בתורת הבית פרק ו' שלפעמים היצר הרע לא יכול לפתות את האדם רק מצד שמאל, לגרום לו לעבור עבירות, אז הוא מתקיף באיגוף ימני ופוגע בעשיית המצוות, ודואג שיעשו לשם פניה, מתוך עצלות וחוסר שמחה הדרושה לקיום המצווה, כאמור בפרשתנו : תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכו'. ואלו דבריו שם:

היצר הרע אינו שורה אלא בלב פנוי מן החכמה שם הוא קובע דירתו ויושב בין שני מפתחי הלב כמו שאמרו חז"ל. והכוונה שאינו שומר מקומו המיוחד לו לשמאל, דהיינו לפתותו רק לעבירות, כמו שנאמר לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל. אלא הוא יושב בינתיים ועושה כל מה שביכולתו. אם יכול לפתותו לעבירה כדרכו מה טוב. ואם רואה שדבריו לא יהיו נשמעין לו לעבירה הוא מקרב עצמו לצד ימין ונכנס לו בתוך מצוותיו, דהיינו שמכניס לו בלבו איזה פניה של גאווה וקינטור וכדומה. ואם גם זה לא יוכל לפעול אצל האדם על כל פנים מפיל עליו עצלות וכדומה שלא יעשה המצווה מתוך האהבה והשמחה, וכאמור תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכו'.

"היום... היום... היום..."

בפרשה מודגש פעמים רבות עניינו של "היום", האי יומא דקא גרים. ומספר פעמים נדרש לכך רש"י:

כו, טז הַיּוֹם הַזֶּה ד' אלקיך מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ:

 (טז) היום הזה ה' אלוהיך מצוך -
בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטווית עליהם:

הדרך להתמיד בעבודת ד' בשמחה ובטוב לבב היא ע"י התחדשות מתמדת, שלא מאפשרת שיגרה שוחקת.

כז, ט וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אלקיך

 (ט) היום הזה נהיית לעם -
בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית:

תודעת ההתחדשות והתחושה שהקשר בננו לבין רבש"ע הוא קשר חדש וטרי, מחיה אותנו כעם ונותן לנו כוח להקשיב ולשמוע את דבר ד'. 

(ואולי זוהי הסיבה ש"בכל יום ויום בת-קול יוצאת מהר-חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב) – כי הבריות נדרשות בכל יום ויום לראות את הברית, כאילו נעשית ביום זה, ולדרוש את כבודה של תורה).

כט, ג וְלֹא-נָתַן ד' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(ג) ולא נתן ה' לכם לב לדעת -
להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו:
עד היום הזה -
שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכוהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו:
משה רבינו! אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה?! ויאמרו: לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה.
ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם:
היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

 

בפירוש הראשון רש"י מביא שאותו היום בו ניכר שיש לעם לב לדעת את חסדי ה' ולידבק בו, הוא ביום בו הדרישה לקשר נצחי עם התורה באה מצד העם, שזוכר את מעמד הר סיני את קבלת התורה ואת נתינתה.

(ו) ותבאו אל המקום הזה -
עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.

 

דווקא לקראת הכניסה לארץ ועם תחילת הכיבושים יש להזכיר את הסכנה שבכך שתופעות אלו עלולות לגרום להרגשת גאווה וחשיבות עצמית המביאה לגסות הלב ולשכיחת ד' ובריתו. אסור לבעוט במקום יתברך בשל הסחף הרגשי, שעלול לצמוח ממאורעות השעה, המרחיק את האדם מדברי הברית הנצחיים. 

דבר אחר:
ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו':

בפירוש השני מסביר רש"י שביום זה העם הגיע לשלב חדש, עד ארבעים שנה הוא עוד לא היה בשל לעמוד על סוף דעת רבו וחכמת משנתו, וממילא הקב"ה לא הקפיד עליהם כל כך. אך מכאן ואילך עליהם להקפיד ביתר שאת על שמירת הברית, כי מיום זה נתן ה' להם לב לדעת.

מכאן לדברי החתם סופר המבאר את הצורך בחידוש הברית בארץ מואב, ותוך כדי כך מתבאר הקשר בין "היום הזה" בו עמד העם על דעת רבו וחכמת משנתו לבין הצורך בעבודת ד' בשמחה ובטוב לבב.

היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וגו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. יאמר כי אין חפץ להקב"ה במצות אנשים מלומדה אלא בעבודת [הלב], אשר על כן חזר הקב"ה כל התורה בערבות מואב משום שאז נעשו בני ארבעים שנה ועמדו על דעת רבם, כאמור בפרשה, ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, מזה למדו חז"ל שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.

כלומר, הסיבה לכך שהברית של חורב חוזרת בארץ מואב היא שמעתה ישראל בשלים ומסוגלים לקבלת תורה מחודשת מתוך עמידה על דעת רבם ומתוך עבודת הלב בכל לב ובכל נפש, והקב"ה לא מסתפק בקבלת התורה של סיני ובעבודתנו כמצות אנשים מלומדה מתוך שגרה ורדידות.

ומזה יושפט שהקב"ה חפץ שנעבוד אותו בלב ולא מצות אנשים. וזה היום הזה ה' אלקיך מצוך וגו' אע"פ שכבר ציוך מכל מקום חוזר ומצוך היום משום שהוא סוף ארבעים שנה, מזה תדע כי רוצה הוא שתעבדהו בכל לבבך ובכל נפשך ולא מצות אנשים 

[חתם סופר על התורה, פרשת תבוא, שנת תק"ס].

ויהי רצון שנזכה להתחדש, ביום זה ובכל יום, להתרחק מהסתת היצר הרע לעבירות מחד ולקרירות בעשיית המצוות מאידך, לשמוע את בת הקול היוצאת היום מהר חורב ולבקש את התורה ואת דברי הברית החביבים בכל יום כבשעת נתינתם, ולידבק בהשי"ת מתוך עמידה על דעת רבותינו מתוך שמחה וטוב לבב בכל לב ובכל נפש, בלי להגיס את לבנו ובלי להשחק בשגרת היום יום.