מה היא התשובה? פתרון הכפילות ברמב"ם
בס"ד
מה היא התשובה? פתרון לכפילות ברמב"ם
הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ב' כותב:
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ואחרי היוודעי ספקתי על ירך ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.
במבט ראשוני ניתן לזהות בדבריו את חלקי התשובה הבאים:
עזיבת החטא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו
קבלה לעתיד ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד
חרטה וכן יתנחם על שעבר
קבלה לעתיד ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם
מבט ראשוני זה מוביל לשאלה המפורסמת: מדוע יש לכאורה שתי קבלות לעתיד ברמב"ם? אחת התשובות היא, שהפעם השנייה אינה קבלה לעתיד אלא עדות של ה' על הקבלה לעתיד, אולם אם כך היו פני הדברים - מדוע באה החרטה ומפרידה בין הקבלה לעתיד ובין העדות של ה' עליה? ובכלל: טבעי יותר שהחרטה תבוא לפני הקבלה לעתיד.
בעיניי הפתח לתשובה לשאלה זו נעוץ בסימנים אותם התווה הרמב"ם לפיסוק דבריו: בסיום כל משפט הביא הרצב"ם פסוק. כמו כן לאחר המשפט הראשון פתח הרמב"ם את המשפט הבא בקישורית "וכן". לאור זאת אחלק את דברי הרמב"ם באופן הבא:
עזיבת החטא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו
ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזב רשע דרכו...
וכן
חרטה יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי...
קבלה לעתיד ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו...
גם המילים "ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד" הן חלק מעזיבת החטא, ואינן קבלה לעתיד.
כאשר אדם עוזב את החטא שהוא רגיל בו ועושה אותו פעם אחר פעם, עליו בעיקר להתמודד בהווה המתהווה בכל רגע של החטא. הוא חטא פעם אחת, ואח"כ עוד פעם, ואח"כ עוד פעם, ועוד, ועוד, ועוד. כעת, בהווה, ברצונו של החוטא להפסיק את העוד. על כן לגמור בליבו שלא יעשהו עוד הוא חלק משמעותי של ההתמודדות עם ההווה, של עזיבת החטא.
רק אחרי ההתמודדות עם ההווה יכול האדם להתמודד עם מימדי הזמן האחרים. לכן באה המילה "וכן" אחרי עזיבת החטא, המוסיפה את ההתמודדות עם העבר - החרטה (יתנחם על שעבר) ועם העתיד - הקבלה לעתיד (שלא ישוב לזה החטא לעולם) על גבי ואחרי ההתמודדות עם ההווה - עזיבת החטא.
הקבל לעתיד, מכיוון שהיא עתידית ותמידית, שהרי אין לאדם ביטוח שהוא לא ישוב לזה החטא לעולם, נדרשת לעזרה וסיום של ריבונו של עולם, ועל כן מעיד עליו האדם את יודע התעלומות בעניין זה.
אחר כל זאת, שזה עבודה של תשובה בליבו של האדם, מוסיף האדם ומחזק תשובה זו ע"י וידוי, שהוא אמירה בפה את שחשב בליבו. תפקידו של הוידוי הוא הפיכה של התשובה מערטילאית ברובד המחשבה והלב בלבד למעשית ע"י האמירה בפה.
