בהר

כה,ב: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם: תובנה: מצות שמיטה תחול על היחיד רק לאחר שכל הציבור יבוא לארץ להתיישב בה. המצווה מתחילה בלשון רבים (פסוק ב'), ממשיכה בלשון יחיד (פסוקים ג-ט), וחוזרת ללשון רבים (פסוקים י-כד). להבנתי, מוסד ציבורי כגון הממשלה או בית הדין היה מכריז על שנת השמיטה הראשונה שש שנים לאחר שכל העם בא לארץ ("כי תבואו" - לשון רבים, פסוק ב'), אך היחיד היה סופר בעצמו את השנים (פסוקים ח-ט: "וספרת לך ... והיו לך ... והעברת", לשון יחיד), ומקיים בעצמו את כל מצוות השמיטה והיובל.

כה,יט: ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה: תובנה: הצלחה כלכלית היא המצב הבטוח עבור האדם. ה' מבטיח שאם יקיימו את חוקיו וישמרו את משפטיו, יישבו על הארץ לבטח (פסוק י"ח). מהות הביטחון מוסברת בפסוק י"ט: "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה". הדאגה למצב הכלכלי ניכרת גם בפסוק כ': "וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית". מכאן שמצב בטוח הוא פרנסה מובטחת (וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם ... לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים ; פסוק כ"א).

כה,מ: ונמכר לך ... עד שנת היובל יעבוד עמך: תובנה: עבד עברי שנמכר שלא ביוזמתו, מתוך כורח, ישתחרר ביובל, ואילו עבד עברי שהחליט ביוזמתו למכור עצמו לעבד, יעבוד 6 שנים. בספר שמות כא,ב כתוב: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ואילו כאן כתוב שהעבד "ונמכר לך", בעל כורחו של העבד. העבד המשתחרר ביובל מקבל גם את אחוזתו שנמכרה (פסוק כ"ח), ואינו דומה לעבד המשתחרר בשנה השביעית, שמכר את עצמו ביוזמתו אך לא בהכרח מכר את אחוזתו, ואם מכר את אחוזתו, היא לא בהכרח שבה אליו.