בתחילת פרשת השבוע מובא הציווי על השביתה מעבודת האדמה בשנת השמיטה: לאחר כל שש שנים של עבודת אדמה – יש לשבות מהעבודה במשך השנה השביעית.

המעניין הוא, שסדר הדברים בפסוקים הוא הפוך: קודם נאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ורק אחר כך – "שש שנים תזרע שדך". סדר ממנו ניתן להבין בטעות כי קודם-כול שובתים מעבודה במשך שנה ורק אחר-כך עובדים שש שנים, וחוזר חלילה.

אחד ההסברים לסדר הזה הוא – כדי להציב מראש את הכיוון והשאיפה שבעבודה. אכן, המנוחה מגיעה רק אחרי שש שנות עבודה, אולם יש לדעת מראש שכל המטרה בעבודה היא כדי לקיים את הרצון האלוקי, שמקבל ביטוי חזק בשנת המנוחה. שנה זו נועדה להיות קודש ללימוד תורה מרובה ולהתעלות רוחנית, וכאשר מלכתחילה חושבים עליה כמטרה – כל העבודה מתנהלת בצורה נכונה. מתעסקים עם הגשמיות לא כמטרה – אלא כאמצעי בלבד, להגיע לזמן בו ניתן להקדיש את עצמנו לעיסוקים רוחניים.

את שש שנות העבודה ניתן להקביל לששת-אלפים השנה של קיום העולם במתכונתו הנוכחית. לאחר מכן (בעוד 229 שנים), עת נהיה כבר עמוק בתוך ימות המשיח – ניכנס אל האלף השביעי, בו מתכונת החיים תהיה בעלת ביטוי הרבה יותר רוחני – בדומה לשנת השמיטה. החיים כעת אינם אלא הכנה והקדמה לקראת עידן המנוחה האמיתית, בו תגיע הבריאה לשלמות ולשלווה נצחיות. וכאשר יודעים ומפנימים זאת – כל העבודה מתנהלת בצורה נכונה.

(התוועדויות תש"נ חלק ג עמוד 212)