פרשת בהר
פרשת בהר
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור" (כה, א).
"מי יעלה בהר
סיני ומי יקום במקום קודשו? נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשווא ולא נשבע למרמה"
(תהילים כד).
נקי כפים הוא במעשה.
ובר לבב במחשבה. אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה הוא בדבור. ובשלושתם יהיה
שלם (רד"ק).
"מי יעלה בהר ה'?"
השמחה הכי גדולה של
יהודי – שהוא עובד, שהוא משתנה. יש לנו יעד, יש לנו כיוון, ואנחנו כל הזמן מסתכלים
אל היעד. זה כמו תמרור שמראה לנו את הדרך, כמו מצפן שמראה לנו מתי אנחנו בכיוון
ומתי לא.
אנחנו רוצים להיפרד
מעולם הפירוד, עולם השקר, שמטפח את הישות של האדם, את ההתמכרות לתאוות, שמרחיק
אותו מהעצמיות שלו, מעצמו האמיתי, ולהתחבר לעולם החיבור, שמחובר ומקושר תדיר לאור
ה', עולם בעל משמעות ותכלית שמחבר את האדם לעצמו, לשורש נשמתו.
נכון, אי אפשר בלי
המציאות של העולם הגשמי. אדם צריך לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה פרנסה,
שיאכלו, שיהיה נקיון, כל מה שאנחנו מתעסקים בו. בלי המציאות הגשמית הזו כולם היו
מלאכים ושרפים, והרי ה' ברא את העולם שישבחו ויהללו וישירו לו דווקא מהמקומות
הנמוכים האלה, "אבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר".
העונג הכי גדול זה
שדווקא מהמקומות הנמוכים האלה זוכים להרגיש את ה', לדבוק בו.
הגוף שלנו עז, הוא כל
הזמן מתבלבל מ"הקסמים" של העולם הזה. במקום שהנשמה תמלוך עליו הוא מולך
על הנשמה והתפקיד שלנו לאט לאט להפוך את היוצרות, להמליך את הנשמה שהיא חלק אלוק
ממעל, שהיא סובלת בעולם הזה, שהיא רוצה רק את הדבקות, רק את ה', להמליך אותה על
הגוף.
התורה אומרת בפרשה
שלנו "כי גרים ותושבים אתם עמדי", אתם זמניים פה, בסופו של דבר כולם
ניפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה. יש לנו איזה דמיון, שהחטא,
שהעבירה, זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק מלמעלה, אך בהמשך זה נהיה
מר. הליכה אחרי תאוות הלב זה התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד גם את
העולם הזה וגם את העולם הבא.
לעומת זאת התורה
והתפילה ועבודת ה' מתוקים מדבש ונופת צופים וגם אם בהתחלה מרגישים קושי וכבידות,
כשמשברים את הקושי מתפשטת כזאת מתיקות בכל האיברים והחושים, כזה אושר.
"כי לי בני ישראל
עבדים, עבדי הם" אומר השם בפרשה שלנו. אז עבדים או בנים, מה אנחנו? גם אם
עבדים, אנחנו עבדים של השם יתברך, לא עבדים של תאוות העולם הזה. ואם נסכים להיות
עבדים, כי בהתחלה זה עבודה מאד קשה, לא ירחק היום ומעבדים נהפוך לבנים, שמתפרקים
על אביהם בהנאה אינסופית.
מה צריך האדם כדי
להתקדם במעלה ההר, כדי להתקרב כל הזמן אל הפסגה?
צריך להתחזק באמונה.
מאמין בה', שהכל מה', ומה שה' נותן לי טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני
אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה.
ואפילו כשיש יסורים ח"ו, אני לא בועט בהם, אני לא שוכח מי שלח לי אותם.
כל עוד האדם אינו
מודה על הצרה, רק מתפלל שהקב"ה יסיר את הצרה ממנו, זה סימן שאותו אדם לא הכין
לה מקום בליבו, הוא לא מסכים עמה, הוא לא מתחבר אליה, וממילא גם לא עם מי שנתן לו
אותה.
כשניגשים לתפילה
ממקום אחר, ממקום של אמונה ובטחון בבורא, עם הרגשה שאני בידיו האמונות של
הקב"ה שרוצה בטובתי, הכל נראה אחרת.
צריך סבלנות. אם
רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתיהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובבים
אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד.
אחד הדברים החשובים
בחיים זה הסבלנות. סבלנות מלשון סבל. כי זה לא נעים לחכות כשצריכים משהו אבל זה
חלק מהחיים. כל הדברים הטובים בחיים מגיעים אחרי המתנה. אנחנו בימי ספירת העומר.
סופרים עוד יום ועוד יום כי הבא להיטהר אומרים לו המתן. בקדושה הכל הולך יותר לאט,
יותר קשה, אבל רק ככה אפשר לקנות את המדרגות האמיתיות שלנו, רק ככה בונים את בנין
הקדושה. צעד אחר צעד. יום אחר יום.
אדם מתגעגע לתורה, רוצה
את התורה, ובינתיים כל מעייניו נתונים ליום אחד בודד. יהודי שואף לתיקון כל המידות
ולעת עתה הוא מתרכז בפרט יחיד ובודד, למשל חסד שבחסד.
בימי ספירת העומר
מלמדים אותנו להתרכז ביום אחד, לשמוח במה שיש ולא לפזול ליום הבא. היום יום...
לעומר וככה כל יום ויום, "כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה
שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי" (ליקו"מ רע"ב).
צריך לשמוח עם כל דבר
קטן שמצליחים לעשות. אפילו הכי קטן. אני כזה ואני כזה ואני לא מוצלח ואני לא יכול
אבל כל עוד אני יכול לעשות משהו, אני שמח. הרגע הזכרתי אותך, הרגע אמרתי השבח
לא-ל, הרגע נתתי פרוטה לצדקה, התכוונתי משהו לשם שמים, קטן ביותר.
קודם כל תלמד כף זכות
על עצמך, ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי
ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בודאי אתה רואה רע אצל השני, כדי להרגיע את
עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אז תוכל לראות את הנקודות הטובות גם של השני.
שחורה אני ונאווה,
אני שחורה אבל גם נאווה, שחורה אני במעשה העגל, נאווה אני במעשה המשכן. אל תראוני
שאני שחרחורת, ששזפתני השמש, שזה כל המידות הרעות וכל התאוות, כי עם כל זה, בפנים
אני נאוה. כי הרצון האמיתי שלי הוא לדבוק בה'.
כל הספירה זה רצונות
וכסופים, רק אז הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה לא
מובנת – סתם לספור ימים? זה מה שה' רוצה מאתנו? אלא ודאי כוונת הספירה היא לבנות
רצונות וכסופים, לבנות את ההתרגשות והציפיה למתן תורה עד שבליל שבועות, לא ישנים
כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר לקבל את התורה, ולא כמו שהיה בקבלת התורה
במדבר שעם ישאל ישנו והיה צורך להעיר אותם כדי לקבל תורה. ככה מקבלים תורה?
ה' אוהב את הרצון שלך
יותר מאשר את ההצלחות שלך. המבחן שלך זה איך אתה עומד בזה שלא הצלחת, וביישו אותך,
ונכשלת, ואתה לא נשבר מזה כי אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא שאתה לא עוזב את
הרצון, שאתה מתחיל כל פעם מחדש. אתה לא מתייאש, אתה לא מחליט פתאום שזה לא בשבילך
העבודה הזאת.
["כשניתנה תורה,
ושמעו וראו את הרעמים והברקים, כל מלכי עובדי כוכבים רעדו, פחדו שמא מבול בא
לעולם, ולאן הם יברחו? ומה הם יעשו? אבל כשהבינו שבסך הכל מדובר בהשגות רוחניות,
שחררו אנחת רווחה: אין זה נוגע לנו, אפשר לנו לשוב לשיגרה.
כך ירדה שנאה לאומות
העולם, ולכן נקרא ההר שעליו ניתנה התורה הר
סיני. סיני לשון שנאה. וזה קשה, הרי יכלו לתת לו כל כך הרבה שמות נפלאים,
אפשר לקרוא לו הר התורה, הר נעשה ונשמע, הר ה', והתורה מצאה לו שם אחד: סיני –
שממנו ירדה שנאה לעולם. למה צריך לזכור מה שקרה עם הגויים? מה אכפת לי מהגויים?
למה לא נתנו להר סיני שם שהוא שייך למתן תורה, לאור האלוקי? מה המסר ששייך אלינו,
מה זה אומר לנו, למה אנחנו נותנים שם להר על סמך מה שקורה לגויים? אלא התביעה הזאת
היא בעצם אלינו.
זה בעצם מסר שבא
להגיד לעם ישראל לכל הדורות, תדעו לכם שמה שאני לא יכולתי למחול לגויים, שחס ושלום
זה לא יקרה לכם, שאתם תראו פתאום איזה אור גדול, ואתם תגידו בסדר, זה דברים
נפלאים, אבל זה השגות, זה לא בשבילנו, זה בשביל אנשים יותר קיצוניים, יותר צדיקים,
יותר חסידים, יותר רוחניים. אז ה' נתן את השם הזה סיני כדי שכולנו נדע שאם ה' יורד
אלינו, ה' עושה לנו ניסים, ה' רוצה לעורר אותנו, שאנחנו לא נחשוב עכשיו לברוח,
לחשוב על עצמנו, לחשוב שזה לא בשבילנו, להיות אדישים"] (באור פני מלך).
איך ספירת העומר
מטהרת אותנו? סתם לספור מספרים זה מטהר את האדם? אלא הרצון, והכיסופים, והגעגועים
שלו לקבל את התורה הקדושה, זה מה שמטהר
אותו.
אתה רוצה לטפס למעלה,
להתקרב אל ה', תהיה איש אמת. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראו באמת"
( תהילים קמה). ככל שאדם יותר אמיתי כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר. רבונו של
עולם אל תתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי להיות אני עצמי, אפילו אם אני לא
כזה מיוחד, אפילו אם אני יהודי פשוט, תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש
לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הכשלונות, עם
הנסיונות, עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב. במצוות ספירת העומר
נאמר "וספרתם לכם". בשביל מה התוספת "לכם"? לא מספיק היה
לכתוב וספרתם? אלא התורה הקדושה מדגישה את הנקודה שכל אחד סופר לעצמו, כל אחד
והסיפור שלו, כל אחד והספירה שלו בחיים.
"וזהו
""וספרתם לכם", לכם, לעצמכם, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר
לעצמו, כפי מה שהוא, ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו
הרבה. כי אין אדם דומה לחברו כלל. כי צריך לספור הימים לעצמו דייקא. ואל יפיל אותו
חברו כלל כלל חס ושלום" (ליקו"ה פסח ט,כה).
בלי השוואות. אסור לך
להשוות כל הזמן את מצבך למצבם של אחרים, זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי
תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז, וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה. תתמקד בעצמך.
המושג "אחד היה אברהם" הוא אומנם פסוק ביחזקאל (לג, כד). אך הוא הפך
להיות מושג ידוע בברסלב. מושג שאומר לך לא להתרגש יותר מדי מבני אדם שמונעים אותך
מעבודת ה'. גם מאלה שמנסים ממש להפריע, וגם מאלה שמרוב שהם צדיקים אתה נחלש כשאתה
רואה אותם. תתנהג כאילו אתה יחידי בעולם. השני מתפלל שעה שמונה עשרה, אבל גם
השמונה עשרה שלך יקר אצל ה'. זה לא אפס ח"ו. תראה איזה יצר הרע גדול קיבלת
ובכל זאת אתה נלחם, אתה מחזיק מעמד, אתה נופל וקם.
אי אפשר להגיע אל
פסגת ההר אם עוזבים את החברים בדרך. ה' רוצה שכולם יגיעו אליו. "וחי אחיך עימך"
אומרת התורה בפרשה שלנו (כה, לו). כולנו צריכים להיות ביחד וזה מה שיביא לנו את
הגאולה. זה בעצם מה שרבי עקיבא אמר, שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כלל לשון
התכללות. כולם יחד.
הדבר שיכול לקרב
אותנו אל ה' יותר מכל דבר אחר זה אהבת חברים. זה ללמוד לתת.
תכלית היופי נתגלה
כשהאדם הוא בבחינת נותן ולא בבחינת מקבל. רבונו של עולם תן לי כוח לחייך לעוד בן
אדם, תן לי כוח לשמוח עם עוד מישהו, תן לי כוח לגלות את היופי שיש בשני ולהתפעל
ממנו. צריך רק טיפהל'ה בשביל לשמח את
השני, בשביל לחמם לו את הלב.
כל העבודה של האדם בעולם
הזה – לא להישאר איפה שהוא. אדם לא יכול להגיד: זה המציאות, זה הטבע, זה אני
וגמרנו, נשארים במקום. צריך כל הזמן לרצות להיות יותר טוב ויותר טוב. הסולם שעליו
אנחנו מטפסים מונח אומנם על הקרקע, אך ראשו מגיע השמיימה.
אנחנו בתוך ספירת
העומר. כל החיים בעצם זה ספירת העומר. מעומר שעורים שהוא מאכל בהמה לעומר חיטים
שהוא מאכל אדם. עבודת חיים שלא ניגמרת. עבודה של זיכוך והתקדשות. מסתכלים למטה
ומבינים איזו כברת דרך עברנו. מביטים למעלה, אל הפסגה, ומבינים איזו כברת דרך
עדיין יש לנו לעשות. בחיים אנחנו כל הזמן בדרך. אבל אנחנו לא מתייאשים. כי אם יש
את ה', אז אין יאוש . כמו בסיפור הבא:
סע ישר
הסיפור שלי התרחש
לפני שלוש שנים. הייתי שותף במגרש מכוניות יחד עם עוד שני חברים. היה זה בתקופה של
יובש בשוק. אם היית עושה עיסקה אחת ביום – היית מאושר. באותו זמן, חנתה לנו במגרש
איזו סובארו טרנטנה, משנות אלף תשע מאות וכלום. השגנו אותה בחינם, שילמו לנו כדי
שנגרור אותה מאיזה מקום. לשותף שלי, ניסים, היו ידי זהב, והוא מדי פעם היה משפץ
אותה, החליף ראש מנוע, עשה פחחות, צבע, וכמובן ריפוד, הוציא את הגרוטאה, בובה.
ואז, באחד מאותם ימים
ארוכים ומשעממים, נכנס חרדי אחד למגרש ומבקש מכונית בזול. מובן שהצענו לו את
הטרנטע במחיר 15,000 ₪. ומכיון שהמכונית עלתה לנו אפס, זאת אומרת – 15,000 ₪ רווח.
הבן אדם הסתכל על מה שנתנו לו. התפעל מהמנוע הנקי (שאלוקים עדי, שהיה גמור, כמעט
כמו הגיר), והתחיל לעשות בשבילינו את העבודה, שזה אומר: לשבח את האוטו. הוא השמיע
קריאות התפעלות, שגרמו לנו להצטער על המחיר הזול שהצענו לו.
הוא אמר שיבוא מחר עם
הכסף, ואנחנו קיווינו שלא יתחרט ביום החולף. למחרת הוא הגיע במונית. הוא הוציא
מהבגא'ז עגלת הליכון, ואחר כך פתח את הדלת האחורית. חשבנו שיוציא תינוק, אבל במקום
זה הוא מוציא ילד גדול בן תשע, ומושיב אותו על העגלה. זה היה ילד יפה, עם עיניים
עצובות. הרגליים שלו היו קצת עקומות, וראיתי שהן משותקות, וגם הידיים שלו לא היו מונחות
בצורה נורמלית. החברים שלי מקדמים אותו בטפיחות על השכם, מובילים אותו בכבוד עד
המשרד, ואני איכשהו נשאר עם הילד. "איך קוראים לך?" אני שואל אותו?
"מיכאל", הוא אומר. "ואיפה אתה לומד?" אני שואל ומייד מתחרט.
אולי הוא בכלל לא לומד, בגלל הנכות שלו. "אני לומד בתלמוד תורה," הוא
אומר ומוסיף: "כיתה ד'." "יפה", אני אומר לו. "ואיך אתה
מגיע כל יום לבית הספר?" "עד היום אבא שלי הביא אותי בעגלה, אבל זה
רחוק, לכן הוא קונה אוטו". "ואיך אתה מסתדר עם המדרגות?" אני שואל
אותו "יש ילד גדול מכיתה ח', שמרים אותי כל יום". ככה אנחנו מדברים
ומדברים, והוא בינתיים מסתכל בעיניים העצובות שלו על האוטו, ומתחיל לשאול אותי
שאלות עליו. איך הוא, כמה קילומטרים הוא עשה, איך המנוע, ואם הוא לא ייתקע אף פעם.
אני עונה לו מה שאני רגיל לענות, ומרגיש נורא עם עצמי. לעבוד על קונה רגיל – זה
דבר אחר, ולעבוד על ילד נכה, משותק וחמוד – זה דבר אחר. אני שומע קולות צחוק מכיוון
המשרד, ויודע שהחברים שלי מפעילים את קסמיהם על הקונה, ומנסים לדחוף לו כל מיני
תוספות, ואני מרגיש רע. רע מאד.
אני מרגיש רע, כי כמו
שאני מכיר את האוטו- ואני מכיר אותו, אני יודע שתוך יומיים הוא מגיע בפעם הראשונה
למוסך, בגלל כבל הגז שניסים מצמיד בצורה מאולתרת, ויומיים אחר כך צריך יהיה להחליף
את הגיר, שכבר כעת קופץ בין השלישי לרביעי, ושבוע אחרי כן את הקלאץ', שנשאר כמו
זקן כמעט בלי שיניים, ושבועיים אחרי כן את כל המנוע, שניסים לא נותן לו יותר מאלף
קילומטר עד שהוא מוציא עשן לבן ונכנע ללא תנאי. ויותר מזה – כואב לי שהילד לא ילך
לבית הספר, כי אבא שלו יצטרך על הבוקר לרוץ למוסך ולהשאיר את הילד בבית, ובמקום
לקנות לו צעצועים – הוא יוציא על האוטו הזה, שאין לו תקנה.
ופתאום אני אומר לו:
'תשמע, ילד, לא כדאי לכם לקנות את האוטו הזה. הוא הרוס לגמרי ויעשה לכם הרבה צרות.
אל תספר לחברים שלי שסיפרתי לך, אבל לך לאבא שלך ותנסה להניא אותו מהעיסקה, לפני
שיהיה מאוחר." "למה אתה אומר לי את זה?" שואל אותי הילד. הוא היה
יותר מדיי חכם. "כי אני לא רוצה לרמות ילד חמוד כמוך," אני עונה לו.
"אני אמנם סוחר, וחסר לי כסף, אבל אני לא רשע. לך, ילד, תקרא לאבא שלך ותגיד
לו שאתה לא רוצה את האוטו". הילד הנהן בראשו והתחיל לקרוא לאבא שלו. רצתי למשרד
ואמרתי לאבא שהילד קורא לו דחוף. האבא רץ אליו. הסתכלתי עליהם וראיתי שהילד אומר
לו משהו, והאבא מבטל אותו בתנועת יד ורוצה לחזור. הילד קורא שנית לאביו ושוב מדבר,
והאב שוב מבטל אותו ומתחיל לחזור. כך כמה וכמה פעמים, עד שהאבא חזר למשרד עם העגלה
של הילד.
"הבן שלי פתאום
מחליט שהוא לא רוצה את האוטו," אומר האבא בצחוק לי ולשני חבריי. "ממתי
ילדים מחליטים לאבא שלהם מה יקנה ובכמה?" החברים שלי הסכימו איתו בשמחה. אך
האבא לא שם לב למבטים שהם שלחו לעברי. הם עשו מייד את החשבון, והבינו מי הזהיר את
הילד. האבא מתיישב, והשותף שלי אומר: "קדימה, תספור". הוא מתחיל לספור,
ואני לא יודע מה לעשות. עוד מעט תיסגר העסקה, ואני לא יכול לתת לזה לקרות. אמרתי
לו: "תראה, הילד שלך נכה, לא כדאי שתתחשב בו?" הם הביטו בי שלושתם.
"תגיד, השתגעת?" אומר ניסים. "הוא עושה את העיסקה של החיים
שלו". מוריס מהצד שלו שולח אליי מבטים סופניים. אני מחליט לתפוס אומץ.
"אני לא מאשר את המכירה הזו. אני גם שותף כאן, והאוטו לא מתאים לבן
אדם." ולפני שהם מספיקים לומר מי ומה, אני מתחיל לדקלם לו את כל הבעיות של
האוטו: הגיר, הקלאץ', המנוע, ואפילו כבל הגז. אני אפילו לא מסתכל על הפנים של
החברים שלי, כי אני יודע בעל פה איך הן נראות. בסוף הדקלום הארוך שלי, קם הבן אדם
ואומר: "אולי אחשוב על כך שוב". והוא יוצא מהמשרד משאיר אותי יחד איתם.
אני אתן לדמיון שלך
לתאר מה הלך שם אחר כך. רק אומר, שכדי להפריד בינינו- הוזעקו כל הסוחרים מהמגרשים
סביב, וכשלא היתה ברירה, והמצב הגיע עד כדי סכנת חיים – הוזעקה המשטרה. וגם שני
אמבולנסים שפינו אותי ואת מוריס לבית החולים. כולם שפטו אותי לחובה, ובצדק
מבחינתם. הרסתי לשותפיי במו פי עיסקה של 15,000 ₪, וחמור מזאת, הצגתי אותם כרמאים
קטנים – שזה ממש בלתי נסלח. נערכה בוררות קטנה, ונדרשתי לשלם להם 10,000 ₪.
הבוררים- אם צריך לציין זאת – לא היו דיינים או רבנים , והבוררות לא התקיימה באף
בית דין, וממילא גם זכות ערעור לא היתה. שילמתי את ה10,000 ובזאת תמה שותפותנו.
לאחר מכן באו ימים
קשים. הייתי מחוסר פרנסה, וממש התקשיתי לפרנס את אשתי ואת ילדיי. חברים רבים שידעו
את מצוקתי, ניסו לומר לי דברי ביקרות על מה שעשיתי. אך אשתי דווקא תמכה בי ועודדה
אותי. לדעתי, יש יושר בסיסי בנשים, שלא תמיד קיים אצל גברים. עשר שנים עברו. עברתי
מעבודה לעבודה, עבדתי קשה ובקושי הבאתי פרנסה הביתה. לפני כמה שנים, כשהייתי במצב
קשה במיוחד, הציע לי ידיד מישרת אחראי צי רכב, באגודה העוסקת בסיוע לנזקקים. הוא
אמר שהסיכויים שלי להתקבל הם קטנים מאד, משום שמתמודדים על המשרה כמה אנשים עם
ניסיון רב בתחום, וביניהם מוסכניק אחד. הוזמנתי לראיון. ישבתי מול כשמונה בני אדם
ששאלו אותי שאלות, בעיקר על עיסוקיי הקודמים. סיפרתי על העבודות שעבדתי בהן בשנים
האחרונות, באמצע נתקעו לי המילים. ידעתי שאדם שמחליף כל כך הרבה מקומות עבדוה, לא
עושה רושם טוב במיוחד. ראיתי בעיניים של המראיינים, שהם שואלים מתוך נימוס, ולא
ממש מתלהבים. כבר היכרתי את במבט הזה בעל פה. הם סיימו את הראיון, הודו לי, והורו
לי להמתין במסדרון לקבלת תשובה. המתנתי כעשרים וחמש דקות בחוץ, ולא הבנתי מה בדיוק
הסיבה לכך שהם נותנים לי ככה לחכות. רציתי כבר ללכת כדי שלא לשמוע את
ה"לא", ובדיוק נפתחה הדלת ומישהו קרא לי פנימה. ראש האגודה, אחד עם שיער
מלבין, שאל אותי: "האם ציינת בפנינו את כל העבודות שעבדת בהן?" ידעתי
למה הוא חותר. לא ציינתי את מגרש המכוניות. מה הם רוצים, להשפיל אותי? שתקתי. וראש
האגודה אומר לי: "אנחנו שומעים שעבדת במגרש מכוניות בתל אביב, זה נכון?"
רציתי להתחצף, לומר לו שאני לא בחקירה עכשיו, אבל הוא דיבר יפה, האיש, אז עניתי
בשקט שכן. "ביררנו," הוא אומר. "יש כאן בן אדם שרצה לקנות ממך רכב
לפני כמה שנים, ולא הסכמת למכור לו..." אני מסתכל ימינה ומקבל הלם. אני רואה
את האבא של הילד ההוא, הנכה. ממש לא דומה לעצמו. כבר לא הצעיר שהיה אז, אלא בן אדם
שמן, עם זקן ארוך ומכסיף. "הוא סיפר לנו איזה סיפור שקרה לפני 11 שנה, והסיפור
הזה מספיק לנו, כדי להחליט על קבלתך לעבודה אצלנו..." הוא המשיך לפרט את תנאי
המשכורת שלי, אבל אני כמו בתוך ענן. הרגשתי איך אלוקים בא ומביא לי את המזל, כאילו
אומר לי: "סבלת כל השנים ולא התחרטת על המעשה הטוב – עכשיו אני מפצה
אותך".
ובאמת, אלוקים פיצה אותי
בגדול. לא רק בגלל המישרה שמביאה לי פרנסה
טובה, אלא בגלל המעמד, והחברים החדשים – שהם באמת אנשים צדיקים ומיוחדים במינם,
הפגישו אותי עם הילד ההוא. הוא עדיין מתקשה בהליכה, אך התקדם מאד, גבה ונעשה בחור
ישיבה. הוא ממש נותן לי כבוד, והסיפור
ההוא מלפני 11 שנה - ידוע פחות או יותר בסביבה. בזכות העבודה החדשה, התקרבתי לדת.
את הילדים אני שולח לבית ספר דתי, ואשתי ואני שומרים שבת, וכל הזמן מתחזקים. אנ
בטוח שתעשה משהו עם הסיפור הזה, ומקווה שהוא יחזק את האנשים להיות ישרים והגונים,
ושלא יצטערו אף פעם על מעשה טוב שעשו, כמו שכתוב באיזה מקום, ואני מקווה שאני
מדייק: "שלח לחמך על פני המים, כי בסוף על בטוח שתמצא אותו."
תפילה
רבונו של עולם
אל תתן לי להתקרר
ח"ו. אל תתן לי לטעות ולחשוב שאפשר גם תאוות והבלי והעולם הזה וגם דבקות
ומעין עולם הבא, תעזור לי, לבחור באמת, אל תתן לי להתבלבל ולחשוב שאני מספיק חזק
וזה לא נורא אם עכשיו, אם רק לפעמים, אני אשמע או אראה או אגיד או אטעם דברים שמרחיקים
אותנו ממך. תעזור לי אבא לזכור שרק הצפוי הוא שוקלד, ואחרי זה מגיעים לחלק המר.
זכה אותי להרגיש את העונג הזה כשקרובים אליך באמת, כשממש דבוקים בך, כמו בפורים
כששותים קצת יין ומתחילים לבכות ואומרים שוב ושוב אבאל'ה אני אוהב אותך. רבונו של
עולם תעזור לי להמליך את הנשמה על הגוף, אל תתן לי לשכוח שפה הכל זמני, ושזה עובר
מהר כמו רוח וככל שנתקדש כאן כך נזכה לטעום את התענוג האמיתי והנצחי שם. אל תתן לי
להפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא כי כבר ראינו שגם בעולם הזה השמחה
האמיתית והמתיקות האמיתית היא רק כשאנחנו איתך.
רבונו של עולם
תעזור לי באותו רגע שאני מרגיש את הבזיון, את ההשפלה, שלא התייחסו
אלי, שלא נתנו לי כבוד, שהתעלמו ממני, שלא נתנו לי עליה, תעזור לי להרגיש באותו
רגע ממש שאף אחד לא אמר לי ולא עשה לי ולא קיפח אותי, שהכל מגיע ישירות ממך אבא,
בהשגחה פרטית מדוייקת תוך רצון לעשות לי רק טוב, לקרב אותי אליך. תעזור לי לשמוח
בכל מה שקורה לי כי הכל ממך והכל לטובתי. ולא רק לשמוח, גם להגיד תודה, ולא רק
מהפה אל החוץ אלא עם כל הלב. לעולם לא לעשות ברוגז, לא להישאר עם טעם מר של אכזבה,
של קרה פה משהו לא טוב, שזה לא מגיע לי מה שקרה לי. תעזור לי לראות את האמת ולהתחבר אליך מחדש.
רבונו של עולם
אל תתן לי להתייאש. גם אם אני מתפלל כבר שנים. גם אם אני לא מפסיד שום
"זמן מסוגל" ושם "מקום מסוגל" ומרבה בתפילות ובתחנונים ועדיין
לא רואה ישועה. עדיין לא רואה שמשהו באמת זז. תן לי אמונה ששום תפילה לא הולכת
לאבוד, שאתה אוסף את כל התפילות שלנו, כל מה שהתפללנו כל השנים וכשיגיע הרגע אז
נראה את הישועה ונבין כמה שאתה טוב וכמה חשוב לא לאבד את האמונה להתאזר בהרבה
סבלנות, ולזכור שאין גבול לרחמיך.
הרב מנחם אזולאי
