"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,כב) '[יא] "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש... ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט". אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים? פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן?- אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו ' (ספרא). לכאורה עדיין זה לא מספיק, שהרי אם כדי ללמד זאת, אז היה יכול להביא אחרי פסח או ר"ה,מדוע דווקא באמצע ממש? ועוד, שאינו ממש באמצע כי מובא בפס' גם סוכות, ובמדרש הוא לא מובא, אז היה צ"ל 'עצרת מכאן ור"ה מכאן', אם מתייחס רק לצמודים?- ובפשטות הראה שזה אמצע אע"פ שלא לגמרי באמצע, בכ"ז מובאים כמה לפני וכמה אחרי ולכן הביא שתים לדוגמה. התורה הביאה אחרי עצרת כיון שפסח ועצרת הם המשך (עצרת היא עצרת של פסח) וכן ר"ה ויוה"כ הם המשך, ולכן ביניהם זה אמצע. וניראה יותר מזה, שיש קשר ישיר בין הפס' הזה לשבועות ולר"ה שלכן הובא באמצע, שהנה למדו 'דבי ר"א בן יעקב תנא: אמר קרא "וקראתם" "ובקצרכם" איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו? הוי אומר זה חג עצרת. אימת? אילימא ביו"ט, קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו לתשלומין' (חגיגה יז,ב) הרי שלמדו לשבועות שיש לו שבוע לתשלומי הקרבנות, הרי שהפס' נידרש כקשור לעצרת. וכן לר"ה למדו מהפס' 'מנין שאומרים מלכויות? תניא, רבי אומר: אני ה' אלקיכם ובחדש השביעי" זו מלכות' (ר"ה לב,א) הרי שלמדו לומר בר"ה מלכויות בהקשר לפס' הזה. מימלא לכן הוא בא דווקא כאן כיון שמלמד על שבועות ור"ה. אולי לכן לא מביא את סוכות, כיון שבגמ' (חגיגה יז,א) מובא לימוד מסוכות לשבועות לעניין תשלומים, לכן החסיר זאת כעין לומר כהדגשה שיש לימוד מהפס' הזה לשבועות. ניראה שהלימוד לקרבנות קשור גם ללמדנו על כבשי עצרת, “והניף הכהן אתם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיו לה' לכהן" (פס' כ)מדוע שני כבשים? והם מעכבים זה את זה (מנחות כז,א) מדוע? והלחם מעכב אותם לדעת ר"ע (משנה מנחות ד,ג) מה מעלת הלחם עליהם?- ניראה שגם זה רמוז בפס' של מתנות עניים, שיש עניין של אחדות, ולכן שני כבשים ומעכבים, שחובה שנים. כיון שעצרת היא כנגד מתן תורה, שקיבלנו תורה בכח האחדות (“ויחן") ואף עיקר מצוות ת"ת הוא ללמד אחרים (שלומדים מהפס' ללמד לבנים) ולכן השנים הוא עקרון מעכב. כשגולת הכותרת היא הדאגה לחלשים, שזה מראה את מלכות ה', גם מצד מידותינו הקשורות לנשמתנו (רחמנים וגמ"ח) וגם שכשנותן לעני מראה שהכל של ה' (ואף עצם נתינה לאחר מלמד על נשמה שקשורה, כיון שהגוף כל אחד לעצמו) ובפרט "אני ה' אלקיכם" 'נאמן לשלם שכר' (רש"י) כך שסומך על ה' שיזכהו, הרי שמראה שה' הוא המולך בעולם, ולכן למדו מכאן לומר בר"ה מלכויות שה' מולך בעולם (ובפרט שדנים בר"ה מה יזכה בשנה הקרובה שזה חלק ממלכותו כמו שאמרנו, ולכן קשור גם לדין יוה"כ ולכן הביא 'ר"ה ויוה"כ מכאן') מימלא זהו היסוד של מתן תורה, הבאת גילוי מלכות ה' בעולם (ולכן אומר 'פסח ועצרת' שפסח הראה לעולם את מלכות ה' ששולט בטבע [במכות מצרים וקריעת ים סוף] וכהמשכו מגיעים לעצרת) שזה קשור במעשי החסד שלנו, לכן הלחם חשוב יותר ע"ש "הלוא פרוס לרעב לחמך" (ישעיה נח,ז) שלחם הוא הבסיס של הנתינה לרעב- לעני (ולכן ישנם הרבה מצוות הקשורות לגידולים, כמפורט לקט שכחה וכו') ולכן הוא הבסיס לשני הכבשים, והמקדש הוא המשך כח מתן תורה (כמובא בדברי מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ובקרבנות מקרבים בין שמים וארץ, לכן מתנות העניים קשורים כעין העלאת קרבנות במקדש, שהם הבסיס לכל זה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.