פרשת ויקרא
פרשת ויקרא
"ויקרא אל משה
וידבר אליו מאוהל מועד..." (א,).
בשעה שאמר לו
הקב"ה למשה: עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו:
"כאשר ציווה ה' את משה". אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא
מבחוץ? קיראו לו שייכנס לפני ולפנים, לכך נאמר "ויקרא אל משה" (מדרש
רבה).
"ותן בליבי הכנעה וענוה"
כמו שכולם עומדים
מחוץ למשכן, כך גם משה רבנו עומד בחוץ. הוא לא חשב שהוא יותר טוב ממישהו, יותר
חשוב ממישהו.
משה רבנו, אדון כל
הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, בקע את הים, דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים,
הוריד תורה משמים והוא אומר: אני עשיתי? מי אני בכלל? זה ה' עשה, אני לא עשיתי
כלום. זה היה הדעת של משה. אדם צריך לדעת שהחשיבות הכי גדולה שלו זה כשהוא מתבטל,
מרכין את הראש. מי שנותן את כל הכבוד לה', אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את הכבוד
לעצמו. אדם צריך לשמוח עם כל דבר קטן שהוא מצליח להסתיר כי זה נקרא לעשות לכבוד
ה'.
אדם שהמלך רגיל לדבר אתו בכל עת, הוא נכנס ויוצא
מהארמון בלי לבקש רשות, ליבו גס במלך. אבל משה רבינו, אף על פי שדיבר אתו
הקב"ה פנים אל פנים כמה פעמים, הוא עומד ונרתע לאחור, הוא נוהג כבוד בשכינה,
כאילו לא דיבר עם הקב"ה מעולם.
זה הסוד של החיים. הכנעה
וענווה. אדם שזוכה ככה להקטין את עצמו, שהוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר
קדושים ממנו, יותר נבונים ממנו, שכל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, הכי צדיק, הוא
מתחיל להרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו.
אדם שחי בענוה
ושפלות, שלא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, הוא יכול להתייחס לזולת בעדינות, באהבה,
כמו אותו בחור שראה יהודים מדברים באמצע התפילה, והוא עצמו, כך הוא העיד על עצמו
לא היה לו את היצר הזה, אז הוא ניגש אליהם באהבה גדולה ואמר להם: תשמעו רבותי. אני
אדם מאד נמוך, אני לא ראוי להגיד לכם מוסר, אני בעצמי נמצא למטה למטה, אבל אני
שמעתי שכתוב בספרים כמה זה חמור לדבר באמצע התפילה. אז למה לדבר? מישהו אחר היה
יכול לגעור בהם אבל הוא דיבר איתם באהבה, והם אמרו לו שהוא צודק, קיבלו את זה. כי
שמעו שהוא מדבר מתוך אהבה, מתוך רצון לזכות אותם.
כשאדם חי בענווה
והכנעה, הוא מכבד את כולם. לכבד זה גם להקדיש זמן, את כל הזמן שצריך. אף אחד לא
אוהב שרומסים את הכבוד שלו וזורקים לו כמה משפטים תוך כדי שרצים וממהרים לעשות דבר
אחר. הזמן מנצח. הסבלנות הזאת מנצחת. אתה רוצה לשנות את העמדה של השני, תשב איתו,
תקדיש לו זמן. מסופר במדרש שפעם אחת אירח אברהם אבינו עובר אורח זקן בן 90 שנה,
ולאחר שאכל אצלו סעודת מלכים, אמר לו אברהם: צריך להודות לבורא על האכילה. הזקן
לקח את הפסל שהיה בכיסו ונישקו בחיבה, החל אברהם לשכנעו במתק שפתיו ולהוכיח בהרחבה
שיש בורא לעולם ותיבל דבריו במשלים וסיפורים משכנעים במשך שש שעות רצופות, לבסוף
שוב לקח הזקן את פסלו ונישקו. מה עשה אברהם? אמר לזקן שילך לדרכו לשלום, וכך נפרדו
השניים. מיד נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: אברהם אהובי, תשעים שנה היה לי סבלנות
לחכות לזקן זה אולי ישנה דרכו לטובה, ואתה אין לך סבלנות ליותר משש שעות? מייד רץ
אברהם אחריו ואמר לו לסור לביתו כי עתה עת ערב ויש חיות טרף מסביב, וכך אירח אותו
באדיבות ללינה.
למחרת בבוקר לאחר
שהאכילו והשקהו, שוב ניסה לפקוח את עיניו של הזקן, ואכן לאחר כמה שעות שכנוע, קם
הזקן וניפץ את הפסל לרסיסים, וכך קירב אברהם עוד יהודי לצור מחצבתו.
כשהיו צריכים לחבר את
החלקים של המשכן, שום חלק לא להתחבר לחלק
השני, לא הצליחו להקים את המשכן. מי הצליח? משה רבינו, רק הגישו לא את החלקים, והם
התחברו מעצמם. והכל בזכות הענווה והשפלות, הכל על ידי ה"אין". 120 יום
היה משה בשמים בלי לחם, בלי שתיה והוא אומר "מה עשיתי"? "עשיתי
משהו בכלל"?.
מי מעלה את כל
התפילות של המניין? זה שזוכה להרגיש שהוא הכי גרוע מכולם. מי מעכב את הגאולה? מי
שחושב שהוא יותר חשוב מהשני, יותר יקר מהשני, יותר מבין מהשני. "מה ה' אלוקיך
שואל מעימך", את ה-מה ה' מבקש ממך, מה אני, מה אנחנו, ונחנו מה, את הענווה
וההכנעה ה' מבקש ממך. כל העבודה של המידות זה לבטל את היישות. אם נצליח בזה, כל
השאר יסתדר. היישות שלנו כל הזמן מדברת: אתה רואה? הצלחת! אתה רואה? התפללת
בדבקות. אתה רואה? השקעת בילדים והם יצאו לך ממש מוצלחים.
כשאדם לומד להודות
לה' על כל דבר ודבר, הוא מחדיר ללבו שהכל ה' נותן לו. שום דבר לא ממנו.
ה' רוצה הכנעה.
"אני יודע אבא שהכל זה איך שאתה רוצה, לא אך שאני". כל דקה צריך להגיד
לעצמו – יש מנהיג לבירה. עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימד אותנו
אברהם אבינו. בכל מה שעבר עליו הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי, זרקו אותי, כל
דקה הוא ניסה להתחבר ליש מנהיג לבירה.
ה' רוצה שנתאמץ לקבל
בהכנעה כל מה שקורה לנו. גם אם זה ההיפך ממה שכל כך הרבה התפללנו וביקשנו, גם אם
עשינו מסירות נפש ולא רק שלא נהייה יותר טוב, נהייה יותר גרוע. כל הדוגמאות האלה
שיש בלי סוף, שלשני זה לא קרה ודוקא לי זה קרה, ומה יהיה עכשיו, ומה אני אעשה
עכשיו, כאילו משהו התקלקל אצל הריבונו של עולם, כאילו הוא בנה כל כך יפה את העולם
שלו ורק את הבעיה שלי הוא לא הצליח לפתור. כשאתה מסתכל ככה על הדברים, אתה בעצם
כועס על הקב"ה. אתה בעצם רוצה להגיד להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם.
צריך הרבה הכנעה
בחיים. מי אמר שצריך להיות לך זה וזה וזה? אדם כל הזמן עושה לו תוכניות והרבה
פעמים הן מתקלקלות לו משום שזה בכלל לא היו התוכניות הנכונות ולא התקלקל לו כלום.
פתאום אדם בירידה. לא
מרגיש את ה'. אין לו חשק לכלום, לא להתפלל, לא ללמוד, גם ההתבודדות שהוא עושה זה
בלי החמימות וההתלהבות שהיו לו קודם. רבונו של עולם אני מקבל הכל בהכנעה. אם ככה
אתה רוצה שאני אעבוד אותך עכשיו אני מקבל את זה באהבה. כשאדם זוכה להגיד את המילים
האלה, זה בעצמו כבר התחלת העליה.
כשאדם זוכה להפנים את
הידיעה שכל מה שקורה לו זה הכל מאת ה' והכל לטובה, החיים שלו נראים לגמרי אחרת.
הבעיה שזה עדיין מקיף אותנו, זה עוד לא בתוכנו. אך ה' לא מוותר לנו, ה' רוצה
שנתאמץ להאמין שאין טעויות. מה שקיבלתי שייך אלי. קבלתי את הילד הזה, קבלתי את הבן
זוג הזה, קבלתי את ההורים האלה, קבלתי את הבית הזה, את הפרנסה הזאת, את החסרון
הזה, את הקשיים האלה, את הידיים הלא מוצלחות שלי, כל זה זה לא טעות, זה ה' עשה לי
ואני צריך לקבל את זה ולשמוח עם זה. ה' יודע מה אני צריך כדי שאני אזכה להתקרב
אליו. אני לא.
ויקרא אל משה". האות אלף קטנה משאר האותיות. א זעירא מכנים אותה. והיא
רומזת על הנקודה הטובה שאני מוצא בעצמי ובאחרים ואפילו שהיא קטנה, היא חשובה, היא
משמעותית, היא משנה את כל ההסתכלות שלי על החיים.
רבנו מלמד אותנו עד
כמה כל יהדותנו וכל תקוותנו תלויה בה, בנקודה הקטנה והמשמעותית הזו.
יהודי קם מהשינה,
והוא יכול להתחיל ללקט נקודות קטנות, נקודות אור, אוצר שלם ומרשים של נקודות
טובות. נטלת ידיים ואמרת מודה אני, נישקת את המזוזה, נתת צדקה, התפללת, התגברת על
כעס, התאפקת לא להעיר הערה, עשית חסד עם השני, הרמת את הראש לשמים, התחזקת באמונה
שהכל מאת ה' והכל לטובה, היריעה צרה מלהכיל את ההמשך. הנקודות האלה לא כל כך
נחשבות בעינינו אבל הן בכלל לא קטנות. הנקודה הטובה היא עצומה. היא גרעינית. דוד
המלך ברא בעצמו את הרוח הצפונית שהעירה אותו כל לילה בחצות. הוא הכין אותה כל
היום, הוא יצר אותה, הוא סלח לאחרים, הוא ידע גם לסלוח לעצמו, הוא כל הזמן ניגן
ושר, היתה לו עין טובה על עצמו ועל אחרים, היתה לו כזו שמחה, כאלה כיסופים לה',
שהוא בעצם כאילו כיון את השעון לפני שהוא הולך לישון, ועכשיו הרוח שהוא עצמו יצר,
הרוח הצפונית, באה ומעירה אותו.
איזה תענוג זה להתחיל
לחפש את הנקודות הטובות באחרים. כל אדם יש לו לפחות דבר טוב אחד שזה פשוט אצלו, זה
טבעי אצלו, הוא לא צריך להתאמץ בשביל זה. כשאנחנו פוסלים כל כך הרבה בני אדם בחיים
שלנו, אנחנו מפסידים את הנקודות המיוחדות האלה שלהם. כשמתאמצים לשנות את המבט,
להסתכל קצת אחרת על אחרים, אז העין הטובה הזאת עושה לנו את החיים טובים יותר,
מאושרים יותר. וזה אי אפשר בלי ענוה והכנעה.
האלף הזעירא של ויקרא
באה ללמד אותנו שקצת זה גם טוב. אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה. הכל או לא כלום
זה המצד של הטומאה. המן, כולם השתחוו לפניו חוץ ממרדכי והוא רצה למות ולהמית את
כולם. אתה עושה קצת, איזה למוד כף זכות, איזה ויתור, איזה כעס שאתה כובש, התאפקת
ולא הסתכלת, אתה עושה כחוט השערה פה למטה אבל בשמים זה המון, כל נקודה קטנה של
יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, כמה שה' מתפאר בנקודה הזו. כשאדם עוקר את עצמו
בכוח מהרע, אפילו בנקודה קטנה, התנועה הזו נחשבת למשהו עצום. כל תנועה קטנה שלנו
אל הקודש, אל הטוב, היא לא נאבדת לעולם. אצל השי"ת לא תופסים הגודל והכמות
מקום עיקרי. הרצון, התשוקה, ההשתדלות שלנו, הם העיקר.
בתוך הירידה, בתוך
החושך, יש תמיד נקודה של אור שהיא קדושה, שצריך לקדש אותה, כמו שמקדשים את הנקודה
הקטנה קטנה של הלבנה החדשה וכשמוצאים אותה, אומר בית דין מקודש, מקודש. "כי
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". ואם בכל זאת קשה לך להתחזק בנקודה טובה
שאתה מוצא בעצמך, אם אתה לא מוצא שום נקודת אור בחושך שאתה נמצא בו, תתחזק בזה
שהיו לך פעם ימים טובים ובודאי עוד ישובו.
הכנעה וענווה צריך
קודם כל בבית. מה זה בית? זה מקום שחיים בו בשביל השני. מקום שמוותרים בו. מה שאת
רוצה. מה שאתה רוצה. בורא עולם זוכר יותר מכל דבר את הרגעים שבהם ויתרנו למען
אחרים. ויתרנו על הזמן שלנו, על הנוחיות שלנו, על התוכניות שלנו, הכל כדי לשמח את
השני. כל הערה בבית זה סדק בשלום בבית. אתה כבר מתוקן שאתה בא עכשיו לתקן את השני?
צריך להרבות במילים טובות, צריך לכבד אחד את השני, להתפעל מהשליחות שלו, איך הוא
ממלא את השליחות שלו בצורה כזו נפלאה. צריך לתת לשני את ההרגשה שבלעדיו אני לא
שווה כלום, שכל השמחה שלי זה ממנו. ואותו דבר עם הילדים. לייקר אותם, להרבות
במילים טובות, ילד צריך לשמוע כמה שיותר שהוא ילד מוצלח, שאבא שלו שמח בו, וגם אם
אין לו כל כך רצון, אל תרד לו לחיים, אל תכבה לו את האור, אם תחיה אתו באהבה, והוא
יהיה שמח להיות יהודי, באיזה שלב הוא גם יתעורר.
כמו אותו ילד שלא כל
כך התחשק לו להתפלל, אז אבא שלו ניגש אליו והתחיל למנות את כל הסיבות שבגללן
הקב"ה מאוד אוהב אותו, מאד מתפאר בו, שיש לו כיפה, שיש לו ציציות, שהוא מברך
על מה שהוא אוכל, שהוא אוכל כשר, בקיצור אמר לו כל מיני דברים טובים שהילד עושה
ואז אמר לו שאפילו אם הוא לא יתפלל היום, גם אז הקב"ה שמח בו, וחזר על זה כמה
פעמים והילד קם והתפלל תפילה כזו שאבא שלו אף פעם לא שמע אותו מתפלל ככה.
יהודים אנחנו. האות י' של היהודי היא סמל
הענווה. כמה שהיא קטנה, היא הכל. זה המניין שבעשרה, זה האות הראשונה בשם הויה, זה
המספר 10, שהוא מספר של שלמות. ה-י' הזו זה משהו עצום. זה בעצם היהודי. שה' אוהב
אותו גם אם הוא לא מצליח. גם אם הוא עושה קצת.
כשיש ענוה יש ראיית
הטוב, יש הכרת הטוב, יש אהבה. כמו בסיפור הבא:
מתנה שקיימת לעולם
פרק א
כשהיה יוסי, בן
הזקונים שלנו, בכיתה ו', עברה המשפחה טלטלה קשה. עד אז היו החיים בבית שלנו שלווים
ומסודרים למדי: אבא מלמד ותיק בתלמוד תורה ואמא גננת, שמגדלים באושר שמונה ילדים
טובים ומוצלחים. קצת אחרי שנישאה ברכי, הצעירה בבנות, כשבבית המרוקן נותרו רק
אליעזר בן השבע עשרה, בחור בישיבה גדולה, ויוסי הקטן בן האחת עשרה, התחילה רעייתי
להתלונן על חולשה, ולעבור סדרה של בדיקות רפואיות. את יוסי, ה"תינוק" של
המשפחה, לא בדיוק שיתפנו בתוצאות ובאבחנות הרפואיות, אבל הוא היה ילד חכם מאד,
ובחושים הדקים שלו הוא "הריח" את דבר מחלתה הקשה של אמו שהייתה מתאשפזת לעתים קרובות בבית החולים.
ויוסי היה נודד בין בתיהם של האחים והאחיות הנשואים שלו, כשהוא קרוע מדאגה
ומגעגועים לאמא האהובה שלו.
"אני דווקא מנסה
להקשיב למה שהרב'ה אומר. אבל מה אני יכול לעשות שהמחשבות שלי רצות החוצה, מחוץ
לכיתה, מחוץ לחיידר, אל אמא ששוכבת במיטה."
חודשים חלפו, אמא
הלכה והתאוששה, הלכה והתחזקה, אבל אז היא גילתה יוסי אחר לגמרי ממה שהיא הכירה:
יוסי שלא מקשיב בשיעורים, יוסי שחוזר הביתה עצוב וממורמר, יוסי שנענש שוב ושוב,
יוסי מסכן.
בסיומה של כיתה ח'
התקבל יוסי לישיבה טובה ומפורסמת, בזכות שמה הטוב של המשפחה שלנו, ובזכות האחים
הגדולים שלו, שלמדו בה. קיווינו כל כך, התפללנו וייחלנו, שההתחלה החדשה הזו תיתן
לו זינוק קדימה, תעזור לו לפתוח דף חדש, תאפשר לו לחזור להיות אותו יוסי מוצלח
ומוכשר שהכרנו תמיד, אבל דומה כי הקשיים והבעיות שליווי אותו מאז מחלתה של אמו
נארזו יחד עמו במזוודה הקטנה, והתעקשו ללוות אותו יום יום, שעה שעה, ולא להרפות.
יוסי התייחס בזלזול לסדרי הלימוד בישיבה, והסתבך שוב ושוב בבעיות משמעת מול הצוות
החינוכי. בסופה של אותה שנה נאלצנו לחפש בעבורו מקום לימודים אחר. בס"ד הוא
התקבל לישיבה טובה למדי, שבה הדרישות הלימודיות נמוכות יותר, אבל גם שם הוא לא
הצליח לשרוד זמן רב מדי. "הם לא מבינים אותי, שם, בישיבה, בדיוק כמו שלא
הבינו אותי בישיבה הקודמת, וגם לא בחיידר. אף אחד לא באמת מבין אותי".
אחרי שגם בישיבה
השנייה לא הצליח יוסי להחזיק מעמד, הבנו את עומקה של הבעיה הרגשית שממנה הוא סובל,
והבנו גם שאין מנוס מלשלוח אותו למקום לימודים קטן ותומך, מקום שמתאים לבחורים
במצבו. מי היה מאמין כזאת על הילד המתוק והמוכשר שלנו, מי היה מסוגל לחלום על מצב
כזה... אבל ידענו שאסור לנו לחשוב על שום דבר, לא על השם הטוב של המשפחה שלנו, וגם
לא על השידוכים של יענקי אחיו. טובתו של יוסי היא זו שצריכה להיות בראש מעיינינו,
ואם הטובה הזו אומרת שצריך לשלוח אותו למקום קטן וטיפולי, זה מה שנעשה. ככה הגעתי
בראש חודש אלול עם יוסי אל המושב הצפוני הקטן,
שבו שכנה ישיבת 'שערים לתורה'. שמענו המלצות רבות על המקום: על הצוות
המנוסה של הר"מים, שמעניק יחס אישי לכל בחור, על הגישה הסבלנית והחמה, על
האברכים שמוצמדים לכל אחד מהבחורים ב'סדר שלישי ועוד, וקיווינו, התפללנו וייחלנו שבמקום הכפרי השקט הזה, באוויר הצלול
והקסום של הרי הגליל, יצליח יוסי שלנו לשקם את נפשו המיוסרת. לחצתי את ידיהם של
ראש הישיבה והמשגיח, ערכתי היכרות קצרה עם הר"מים, ובלב מלא חשש נפרדתי לבסוף
מיוסי, צועד באטיות לעבר תחנת האוטובוסים שבירכתי המושב, ונושא עיניים מצועפות בדמעות.
"אני בטוח שאמא
בכתה מהתרגשות, כשסיפרתי לה היום בטלפון על החברותא שיש לי בערב. האמת שגם אני מתרגש
כשאני חושב עליו, על הרב יעקב. מעולם לא חשבתי שלב בן אדם מסוגל להיות חם כל כך,
שופע כל כך, גדוש באהבה עמוקה כזו..."
לאט לאט התחילו להגיע
אלינו דרישות שלום טובות מיוסי. הצוות בישיבה היה מרוצה, יוסי עצמו היה נשמע
מאושר, והבנו כי הייתה לנו סייעתא דשמיא מופלאה בעניין האברך שהוצמד אליו ללימוד
בערבים: אברך מיוחד ומסור מאוד, שיוסי נקשר אליו בעבותות אהבה ממש. במשך השנה
הייתי יוצא מדי פעם צפונה, אל המושב הקטן והמרוחק, לפגוש את יוסי, להביא לו קצת
עוגות מהמטבח של אמא, וגם לשוחח עם הצוות ולהתעניין במצבו. בכל פעם כזו הייתי זוכה
לראות ולשמוע על התקדמותו של יוסי, על השתקמותו. שוב ושוב הבנתי כי עיקרה של
ההצלחה נזקף לזכותו של האברך, הרב יעקב, שלומד עם יוסי בלילות, והצטערתי מאד על שאין
באפשרותי לפגוש בו אישית, ללחוץ את ידו ולהודות לו על ההשקעה שלו ביוסי: הרב יעקב
התגורר ביישוב אחר, והיה מגיע למקום רק בלילות, ואילו אני הייתי מבקר שם בשעות אחר
הצהריים, ומזדרז לשוב הביתה לפנות ערב, בשל קשיי התחבורה במקום המרוחק הזה. עם
סיומה של שנת הלימודים, לאחר שהתבשרנו כי יוסי התקבל בס"ד לישיבה גדולה
מצוינת לשנת הלימודים הבאה, הרגשתי צורך להודות, ולו פעם אחת, לחברותא שלו באופן
אישי. קניתי מתנה יפה, ויצאתי לדרך אל המושב הצפוני. אבל את ההפתעה שציפתה לי לא
הייתי מסוגל לשער...
פרק ב.
30 שנה אחורה. זו הייתה
שנת ההוראה הראשונה שלי. הגעתי לעבודה בתלמוד התורה קטן כשכולי מלא רצון טוב,
ונכונות להשקיע בעשרים ושלושה ילדי כיתה ד', שתלו בי עיניים טהורות ומצפות. וגם
בקובי.. מהרגע הראשון שבו נכנסתי לכיתה, עוד לפני שיידעתי מה שמו של הילד המתולתל
שבספסל השלישי מימין, ידעתי שהוא פרוייקט. אבל אני, כאמור, הייתי צעיר ומלא
אמביציה, והזכרתי לעצמי שוב ושוב את מה שיעץ לי סבא שלי, כשבאתי לבקש את ברכתו
לקראת התפקיד החדש: "תזכור היטב, אהרון, כל ילד הוא נשמה טהורה, גם אם לפעמים
קשה לראות זאת מבחוץ. תקבל על עצמך לראות את הטוב שבכל אחד מהתלמידים שלך, את
המעלות שבו, ובעזרת ה' תצליח!" עשיתי לעצמי מנהג קבוע: בכל מוצאי שבת הייתי
יושב כשדף ועט בידי, ומציין משהו טוב שראיתי במהלך השבוע אצל כל אחד מתלמידיי.
וקובי? קובי השובב והמופרע, קובי שלא מקשיב ולא יודע, איזו נקודה טובה אשר למצוא
בקובי? נזכרתי כיצד ניגש קובי באחת ההפסקות אל נחום צבי, הילד השקט שאין לו חברים
בכלל, והזמין אותו להשתתף במשחק ה'תופסת' הסוער שהוא אירגן בחצר.. קובי חושב על
החברים שלו ומנסה לעזור להם ציינתי ליד השם שלו. בשבוע השלישי ערכתי לראשונה מבחן.
לא ציפיתי לראות תשובות מלאות ומושלמות בדף שהגיש לי קובי, אבל גם לא העליתי בדעתי
את מה שאני עומד לראות. הדף של קובי היה ריק לגמרי, ובראשו כתב קובי בכתב חרטומים:
אני לא יודע כלום. בסיומו של אחד השיעורים, אחרי שהחזרתי לילדים את המבחנים, ואחרי
ששככה ההתרגשות הגדולה סביב הציונים, קראתי אליי את קובי. התרגשתי מאד לראות את
מבחנך" קובי", אמרתי לו בחיוך נעים, "אתה ילד מיוחד מאד, בעל מידות
טובות ונאצלות. מרגש ממש היה לראות איך אתה מסוגל להודות כך על האמת, ולציין בראש
המבחן כי אינך יודע את החומר". קובי הביט בי בשתיקה, מנסה לאמוד האם לא מסתתר
משהו מתחת למילים שלי. "זו לא רק מידת האמת, שיש בך", המשכתי לומר, תוך
שאני מלטף קלות אל כתפו הצנומה של קובי, "ראיתי איך אתה מתייחס יפה לחברים,
ומשתדל לקרב גם את אלו שהם קצת בצד, ולשתף אותם במשחקים. אני חושב שאתה ילד מיוחד
ומוצלח, ואני בטוח שגם בלימודים אתה מסוגל להצליח!" קובי עדיין שתק, מנסה לעכל את הדברים, אבל העיניים
שלו גילו לי שמשהו במעטה הקשוח שעליו נסדק. "תוכל להישאר קצת אחרי הלימודים
היום, קובי? תתקשר הביתה ותבקש מההורים שלך רשות להישאר, וננסה לענות ביחד על
השאלות שבמבחן. אני חושב שלילד מוצלח כמוך מגיע ציון טוב, אולי אפילו טוב
מאד!" אחרי אותו מבחן חוזר, שבו זכה קובי בציון 'טוב מאד', בתוספת הערה טובה
על כישרונותיו הברוכים, הגיעו ימים חדשים ואחרים. שוב לא היה זה אותו קובי, הילד
המופרע של הכיתה, ולי כבר היו נקודות טובות רבות לרשום עליו בכל מוצאי שבת בדפים
שלי. כעבור שנתיים עברתי דירה לעיר אחרת, והתקבלתי כמלמד בתלמוד תורה אחר, שבו אני
נמצא עד היום. את הילדים מתלמוד התורה הקטן ההוא המשכתי לזכור, אבל לא יצא לי
לפגוש בהם כמעט.
"הרב'ה אהרון,
אינך מכיר אותי?" המבט הידידותי, הקורן, שעמד בעיניים הירוקות שמולי, היה נראה
לי מוכר... "קובי????" קראתי בהפתעה. "כן, קובי השובב
והמופרע"... חיוך קורן האיר את פניו של האברך נעים ההליכות שמולי. "אני
התלמיד שלך, הרב'ה אהרון', התלמיד שהצלת בכוח מילותיך הטובות. עד היום אני חש במגען
המלטף של המילים שאמרת לי אז בהפסקה, אחרי המבחן הראשון בכיתה ד': עד היום אני
זוכר ומשנן שוב ושוב את אותן מילים נפלאות, המילים שנתנו לי כוח להתקדם, ולהיות מה
שאני היום. כשראיתי אותך מגיע עם יוסי לישיבה שלנו, ביום הראשון ללימודים, זיהיתי
אותך מיד, הרב'ה אהרון. הדמות שלך עמדה כל השנים מול העיניים שלי, מאירה לי את
הדרך ומיישרת בפניי את המהמורות. ביקשתי מהצוות כאן בישיבה ללמוד עם יוסי, דווקא
אתו, ואני מקווה שהצלחתי להחזיר לך במשהו. משהו מהכרת הטוב העמוקה שיש בי
כלפייך..."
תפילה
רבונו של עולם
תן לי אמונה זכה
וטהורה שכל מה שקורה לי זה רק ממך, שגם אם אחרים כביכול עושים לי, הם כולם שליחים
שלך אבא, אתה החלטת שאני צריך לעבור מה שאני עובר. כמו שיש יהודים פשוטים, שאני
בכלל לא בטוח שהם שומרי תורה ומצוות. אבל כל דבר, אפילו הכי קטן שקורה להם הם מיד
מרגיעים את עצמם או את האחרים עם משפט המחץ – הכל מאת ה', הכל לטובה. הבעיה שלי
שאני שוכח. אני כועס כשקורה ההיפך ממה שאני רוצה, אני מודאג כשאחד מבני משפחתי
מאחר מאד או לא עונה לי לטלפון הרבה זמן, אני נלחץ מכל תקלה ושיבוש בתוכניות שלי,
אני נשבר לרסיסים כשמשהו "לא טוב" קורה, בקיצור אבא אני שוכח ממך
ח"ו. כי אם אני אזכור שהכל אתה שולח לי, אז כבר יהיה לי הרבה יותר קל לזכור
שזה לטובה, שאצלך זה הכל רחמים, שאתה עושה שיהיה רק יותר טוב ויותר טוב אפילו
שבמעברים האלה, בין מה שהיה למה שהולך להיות זה נראה ההיפך, זה נראה לא טוב
ח"ו.
רבונו של עולם
אל תתן לי לחשוב שאני
יותר חשוב מהשני, יותר יקר מהשני, יותר מבין ממנו כי אני לפעמים מתבלבל, במיוחד
אחרי שאומרים לי איזה מילה טובה שאז אני שוכח לגמרי מי אני באמת.
תן לי קצת יותר שפלות
וענוה. תעזור לי לשמוח עם כל דבר שאני זוכה לעשות בסתר כי אני מאד אוהב כשכולם
יודעים וכולם מתפעלים. תעזור לי להיות כמו היחידי סגולה האלה שאני מכיר, שכשאני
אומר להם מילה טובה הם קצת נבוכים, הם אוטומטית מזכירים לעצמם ולי שהכל זה ממך
אבא, ואני מרגיש אז כמה זה אמיתי, כמה הם באמת מרגישים שהם לא יכולים לעשות שום
דבר בלעדיך אבא. תזכה גם אותי אבא כי אני כל כך
רחוק.
רבונו של עולם
תעזור לי להחשיב את
הדברים הקטנים שאני זוכה לעשות, את הדברים החלקים האלה, הלא מושלמים, תעזור לי
לשמוח אפילו אם אני רק רוצה אבל לא מצליח.
כי אני כמעט ולא
מתייחס לזה. אני יותר רואה את מה שלא, יותר ממה שכן.
תעזור לי לשמוח עם
מזמור תהילים אחד, עם תפילת שמונה עשרה קצרה כשמוכרחים, עם 10 דקות למוד, עם 20
דקות בשדה במקום השעה שרגילים לעשות, תעזור לי לא להישבר כשאני רואה אחרים בשיא
המרץ ובשיא ההתלהבות, ואני... בחושך. תעזור לי לזכור שכולם עוברים את זה, שגם אני
עברתי את זה, ובוודאי שיגיעו ימים יותר טובים, ועל כל דבר קטן להגיד תודה אבא
ולשמוח בו.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי.
