יש הקבלה חזקה בין העינויים ביום הכיפורים לבין תנאי החיים שנתחדשו לאדם וחוה עקב גירושם מגן עדן. להלן נסביר הקבלה זו.

יום הכיפורים הוא יום של תשובה וכפרה, יום של בחירה חפשית בין דרך הטוב לדרך הרע, יום של התעלות למצב של אי-חטא. כל העניינים האלו קשורים ישירות לאירועים שקרו בראשית דרכו של האדם המתוארים בפרשת בראשית: אדם הראשון ביצע החלטה מתוך בחירה חפשית, ולמד את ההבדל בין טוב לרע ע"י כך שעבר על רצון ה' ואכל מעץ הדעת. אדם ירד ממצבו העל-אנושי ונזקק לכפרה מה'.

הקב"ה ברחמיו קבע את יום הכיפורים כדי שיתקיים העולם על אף חטאיו של אדם וצאצאיו לדורי דורות.

ביום כיפור, אנחנו, בני בניו של אדם הראשון, מנסים לחזור למצב של לפני חטא, להידמות למלאכים באמרנו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, בלבשנו לבוש לבן - קיטל וכו'. אבל לא רק מושג כיפור עוונות מקשר בין יום הכיפורים ובין מעשה עץ הדעת ותוצאותיו. בעצם אפשר לראות קשר הדוק בין הלכות היום כפי שהן מבוארות ע"י חז"ל לבין יום הכיפורים של אדם הראשון. בכך גם מתחזק הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

בגן עדן, אדם הראשון היה כמלאך, ובגירושו משם, הוא נהיה בן תמותה ובלתי שלם. מה הם הסימנים לשינוי זה? בתורה מתואר ההבדל בין חיים בגן העדן לבין החיים מחוצה לו, הבדל שנגרם משינוי מצבו של האדם. בתנאים אלו נראה הקבלה מובהקת לדיני יום הכיפורים: כל העינויים שחז"ל קובעים, שנובעים מ"ועיניתם את נפשותיכם", הם בעצם ניסיון לחזור למצב של קודם החטא.

לאדם היה מותר לאכול כמעט הכול, אבל הוא אכל דווקא מן העץ האסור לו. כתוצאה מזה הוא נהיה מוגבל בטבעו, והפך להיות תלוי באכילה ושתייה, שהם דבר הכרחי, אך מדבר שקל להשיג, הם הפכו למצרך שהוא יכול להשיג רק בעבודה קשה: "בזעת אפך תאכל לחם". עקב כך נמנעים אנחנו מלאכול ולשתות ביום הכיפורים, כדי לחזור למצב של קודם החטא.

האדם היה בעל חיי נצח, ובעקבות החטא נהיה בר תמותה. עקב כך היה צורך בפריה ורביה להמשיך את זרע האדם. חשיבותו הרבה של תשמיש המיטה והולדת בנים נובעת משינוי זה במצבו של האדם. יישוב העולם מתאפשר היום רק ע"י תשוקה שבין איש ואישה. ביום הכיפורים אנו מתעלים על היצר, כדי לחזור למצב כפי שהיה בגן עדן, לפני שנקבע: "הרבה ארבה עצבונך והירונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

כל המושג של 'לבוש' ירד לעולם רק לאחר החטא, כשאדם וחוה הבינו שהתאוה שלהם לעץ הדעת הביאה אותם למצב של בני תמותה שבה נזקקים לתאוה כדי להמשיך את קיום העולם; ועקב כך הם התביישו והתלבשו. אבל עלה תאנה לא הספיק, בגלל הקללות של  "קוץ ודרדר תצמיח לך", ו"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" - אדם צריך לנעול נעליים כדי להגן על עצמו מפני צמחים חדים ומבעלי חיים עוקצים. ביום הכיפורים, כדי לחזור למצב שלפני החטא, אחד העינויים הוא הימנעות מנעילת הסנדל. הקב"ה עשה לאדם וחוה 'כתנות עור' להלבישם, ועקב כך אנו נמנעים מנעילת מנעלי עור דווקא.

בגן עדן, האדם עסק בתורה כל הזמן, מפני שכל מה שהיה זקוק לו היה בגן עדן. אבל לאחר הגירוש, היה מוכרח לעמול כדי להשיג את צרכיו. לראשונה האדם היה צריך להזיע כדי לחיות: "בזעת אפיך תאכל לחם", והזיעה מביאה לכלוך שמחייב רחיצה וסיכה. ביום כיפור חוזרים אנו למצב של ניקיון כפיים, של אי-צורך ברחיצה וסיכה.

בשאר ימות השנה, אנו מתעסקים בעניינים אלו - אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל - כדי לקדש את החול, אבל ביום הכיפורים נמנעים אנו גם מלקדש את החול, ובמקום זה מתעסקים רק בקדושה, בשאיפה לחזור בתשובה שלמה, להגיע לכפרה מלאה, להיות שוב במצב של אי-חטא.

גם איסור מלאכה רמוז בפרשת חטא אדם הראשון: בקללת אדם הראשון נאמר "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך". מהו 'עצבון'? כתוב באיוב (י, ח): "ידיך עצבוני ויעשוני", הרי ש"עצב" הוא לשון מלאכה, ומכאן שהעונש של אדם הראשון הוא מלאכה. כנגד זה, ביום המכפר על חטא זה, יש איסור מלאכה.

אדם הראשון חטא גם בזה שהאשים את חוה: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי" (בראשית ג, יב), שהוא חטא בין אדם לחברו. כנגד זה כל יהודי מבקש מחילה מחברו לפני יום הכיפורים.