"ונדבר עתה מן הכעס. הנה יש הרגזן שאמרו עליו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה (זהר בראשית), והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו ומתמלא חימה עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות... ויש כעסן רחוק מזה והוא שלא על כל דבר אשר יבואהו שלא כרצונו אם קטן ואם גדול יבער אפו. אך בהגיעו להרגיז, ירגז ויכעס כעס גדול והוא שקראוהו חכמים ז"ל (אבות פ"ה): "קשה לכעוס וקשה לרצות". וגם זה רע ודאי, כי כבר יכולה לצאת תקלה רבה מתחת ידו בזמן הכעס ואחרי כן לא יוכל לתקן את אשר עוותו. ויש כעסן פחות מזה שלא יכעס על נקלה, ואפילו כשיגיע לכעס יהיה כעסו כעס קטן ולא יסור מדרכי השכל אך עודנו ישמור עברתו. והנה זה רחוק מן ההפסד יותר מן הראשונים שזכרנו, ואף גם זאת ודאי, שלא הגיע להיות נקי..." (מסילת ישרים, פרק יא, בפרטי נקיות) 

א. ישנם אנשים שכועסים על כל דבר קטן (קל לכעוס וקשה לרצות). אדם שמאבד את העשתונות ואת השליטה על עצמו הוא כחיה טורפת. אין לו שליטה, והוא, לדוגמא, עלול להכות את חבריו. כשהאדם כועס - שום דבר לא מדריך אותו. כבר קרו מקרים שמנהיגים ואנשים בעלי עוצמה גרמו הרס וחורבן עצום כי הם איבדו שליטה.

ב. יש אנשים שהכעס לא שולט בהם עד כדי כך, וקשה להכעיס אותם, אך כאשר מכעיסים ומרגיזים אותם הם מאבדים את השליטה, ועלולים לגרום נזקים חמורים (קשה לכעוס וקשה לרצות).

ג. יש סוג נוסף של אנשים שלא כועסים על כל דבר, וגם כאשר מכעיסים אותם הם שומרים על שליטה ולא מאבדים את העשתונות, אך כועסים לזמן מה. גם עליהם הרמח"ל אומר שלא התגברו עדיין על מידת הכעס לגמרי. 

"ויש עוד פחות מזה והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מעט. וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חכמים ז"ל (שם): קשה לכעוס ונוח לרצות, הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא, ואמרו ז"ל (חולין פט): 'תולה ארץ על בלימה', אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה, והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו. אמנם, מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו (שבת לא). זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל (שבת לד): שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים לא כעס הלב, ואמר שלמה (קהלת ז): אל - תבהל ברוחך לכעוס וגו', ואומר (איוב ה): כי לאויל יהרג - כעס. ואמרו ז"ל (עירו' סה): בשלשה דברים האדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו." (שם) 

ד. ישנו סוג נוסף של אנשים שכועסים לעיתים רחוקות מאוד, וגם אז, מיד לאחר הכעס, השכל שלהם משתלט על הכעס, והם כובשים אותו ולא כועסים.

ה. אולם, ישנה דרגה גבוהה אף יותר - דרגתו של הלל. הלל לא כעס כלל, ושום דבר לא גרם לו לכעוס.

מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים",  www.ybm.org.il