ב-שמך י-גילון כ-ל ה-יום – ר"ת בכיה

כל שדעתו גדולה יותר, צערו גדול יותר. ודעת הקב"ה = אין סוף, לכן צערו אין סוף.

כי בכל צערם לו צר.

אבל לנו יש (ב"ה) הרבה הסחי דעת מן הצער. בבחינת תאוות והבלי העולם הזה. וצערו – כי איננו על מקומו – כי רחוקים מאתו יתברך, כי לא דבוקים בו יתברך. שהוא שורש, עצם, מהות ומקור כל הטוב והיפה והמענג והמהנה והמחיה.

ולו אין הסח דעת מן הצער כי יודע שאין שום עולם הזה, כי אין עוד מלבדו. כי כל מקור הנאה וחיות ושמחה זולתו וזולת התורה והמצוות, שהוא באחדות אחת אתם זה בחינה של אלהים אחרים, עבודה זרה.

אז איך זה שהוא יתברך לא בצער תמידי?

כי חי את האמונה שאין שום רע ושום ייאוש כלל, ושכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, והיה טוב, ועכשיו טוב, ויישאר טוב, כי כבר עכשיו ה' אחד ושמו אחד.