בס"ד                                                 ערש"ק                                                                    כ"ה  בטבת  תשע"ה

                                                            ליקוטי - אור - בפרשה - וארא

  " וַיְדַבֵּר אלֹקים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב באל שדי ושמי ה'

   לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם   "(ו, ב-ג)

הנה, לאחר שנגלה אליו ה' יתברך מתוך הסנה, נשלח משה רבנו ע"ה לגאול את עמו וצאן מרעיתו, ביד חזקה ובזרוע

נטויה, מקליפת מצרים הקשה ופרעה בראשהּ. וכאשר משה הגיע לפרעה ביקש בשם ה'(שם ה, א): "שלח את עמי" וכו'.

אך זה לא רק שלא שמע אלא שמאז שמשה בא אל פרעה תכבד העבודה על האנשים. ומשכך, שב משה לה', ואמר לו

(שם, כב): "למה הרעותה לעם הזה" וכו'. ולזה נצרך לומר בפרשתנו: 'וידבר אלקים אל משה' ופירש רש"י ז"ל: דיבר

אתו משפט, היינו דיבור קשה בדין שהרי כבר כאן נחרץ גורלו ונענש לא להיכנס לארץ חמדת אבות, כמו שדרשו חז"ל

(שמו"ר פ"ה, כג): שנטל משה עכשיו את הדין שלא ייכנס לארץ. כי השם אלוקים מורה על מידת הדין, כמובא במדרש(שם

ו, א): ביקשה מידת הדין לפגוע במשה וכו'. וחלילה לנו לחשוב שאדון הנביאים הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך

הוא או חס ושלום הגיס לבו בדבריו כנ"ל, אלא שאמר את דבריו מתוך כאבם וסבלם של ישראל ורצה בסיום השעבוד

מיד. ומשראה זאת השם יתברך מיד התערבה מידת הרחמים בתוך הדין, שנאמר: 'ויאמר אליו אני ה'', כי שם הוי"ה

מורה על מידת הרחמים. ולפי זה נראה לדקדק ולומר שמשה רבינו ע"ה רק הוציא מהכוח אל הפועל על ידי דיבורו

כנ"ל את הרהורי העם ולא הרהורי עצמו, ואף על פי כן נענש ונגזר דינו כאמור, כי דבר שפתים למחסור(משלי יד:), כי

הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה(יבמות קכא:). שהרי היה לו לדעת שתכבד העבודה על האנשים

ברגע שהוא יבוא לפרעה, כי זה גופא יהיה לטובת העם ולא לרעתו כדי שתהיה סיבה למסובב לקרב את קץ הגאולה

ברחמים גדולים.

וזה: 'וארא' היינו ה' יתברך נגלה לאבות 'בא-ל שד-י' כי זה השם הוא בחינת גבול וזמן, כמו שאמרו חז"ל(חגיגה י"ב):

שד"י - שאמר לעולמו די, היינו הגביל את עולמו בעת בריאתו שלא התפשט. רמז לכך שהאבות הקדושים לא נזקקו

מצד מעשיהם ודיבורם להתערבות של מידת הרחמים שהיא מעל הגבול והזמן כי האמינו בקדוש ברוך הוא בפשטות

ובתמימות, היינו לא שאלו שאלות על דרך הנהגתו של ה' יתברך את העולם. וזה שנאמר: 'ושמי ה' לא נודעתי להם'

היינו האבות לא נצטרכו ששם ה'(מידת הרחמים) תפעל עבורם כי בהתאם למעשיהם הספיק להם שיפעל שם שד"י

בחינת גבול וזמן, אבל למשה הוצרך לומר שם הוי"ה כי זה השם מורה על רחמים כנ"ל בחינת ארך אפיים ורב חסד.

ולעניות דעתי, על פי זה אפשר לומר אולי שמשה נענש דייקא בעונש זה כאמור ולא בעונש אחר כי היה לו אפשר

שישיג בנקל את מעלת האבות בחינת שם שד"י בחינת גבול כנ"ל. . ולפיכך, נגזר דינו ולא ניתנה לו רשות להיכנס

ולעבור את גבול הארץ המובטחת, בחינת מידה כנגד מידה.

ונראה לומר שלא רק הרועה הנאמן הוזקק לשם המפורש הוי"ה: ברוך הוא וברוך שמו, בחינת רחמים כנ"ל, אלא גם

צאן מרעיתו. כי מה שנכון הוא שישראל לא נגאלו מצד מעשיהם שהרי ידוע שהורדו והושקעו חזק מאוד בעבודה זרה

עד שהגיעו עד למ"ט שערי  טומאה, רחמנא ליצלן. ואף על פי שמעשיהם לא נהגו כשורה נאמן ה' יתברך לקיים את

הבטחתו ושבועתו אל האבות הקדושים, שנאמר(שמות ו, ה): "ואזכור את בריתי". ואפשר לומר שמדת הדין היינו שם

'אלקים' הייתה מלובשת בתוך הטבע, כי ידוע ששם 'אלקים'(=86) בגימטרייה 'הטבע'(=86), וייתכן שעם ישראל ראו

שמה שעובר עליהם זה בגלל מדת הדין, בחינת דרך הטבע, כי שקעו בגילולי מצרים ונסתמו עיניהם מלראות את

ההשגחה העליונה שנמצאת גם בתוך הדין. נמצא, שמצד מידת הדין כנ"ל לא היו נגאלים חס ושלום. על כן, היה צורך

לפעול בגאולת מצרים מעל הטבע בחינת דין אבל גם מעל לגבול ולזמן כנ"ל. וזה היה צריך להיות ע"י מדת הרחמים,

היינו שם הוי"ה הקדוש שהוא מעל הטבע והזמן. ולמרות ששם שד"י רומז גם על שידוד מערכת הטבע אך זה בלבד

לא יספיק לבני ישראל כי צריך התערותא דלעילא, כלומר שפע של רחמים וחסד שהשתלשלו מלמעלה עד כאן למטה

לעולם הזה על ידי מי שאמר והיה העולם, וזאת על ידי פעולת שם הוי"ה ב"ה שטרם נודע כוחו וגבורתו בעולם ושכול

איתני הטבע כפופים לו ועושה בהם כרצונו כפי שיפורט בעזרת השם בעשרת המכות.

בשתי הפרשות וארא ובא מתוארות עשרת המכות, וסימנך: דצ"ך, עד"ש, באח"ב (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר,

שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות). כאשר שבע ראשונות מתוארות בפרשתנו ושלוש בפרשה הבאה. וצריך

להבין מה הטעם בעשר המכות שהרי אפשר היה להכות במכה אחת חזקה ולגאול את עם ישראל. וכן כתוב(שמות ו):

"לכן אמר לבני ישראל אני ה'" וכו' - ודרשו חז"ל(שמו"ר א, ד):  נשבע הקדוש ברוך הוא שיגאלם שלא יירא משה שמא

מדת הדין יעכב גאולתן. ויש להבין מה כוונת הכתוב 'אני ה'' שהרי פשוט שאם הוא מדבר עם משה אז הוא ה' יתברך

ומכאן שיש משמעות לשילוב של צמד אותיות אלו בפעולת גאולת ישראל ובהעלותם ממ"ט שערי טומאה שנפלו בהם,

כידוע.

ודע, שעיקר גלות מצרים הייתה מחסרון הדעת כי כשאין דעת לא ניתן להבחין בין טוב לרע. וע"י זה נפגמת האמונה.

לכן שמשה רבנו ע"ה פנה לעם ישראל בציווי השם יתברך ואמר להם(שמות ג, טז): 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי' אתכם מתחת לסבלות

מצרים היינו הגיע זמן הגאולה. אך לעם ישראל היה קשה להאמין למשה כי היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, כידוע.

וזה שנאמר(שמות ו, ט): "מקֹצר רוח ומעבודה קשה", היינו קצרה נשימתם מלהאמין שיבוא גואל נאמן לישראל שיגאל

אותם מהעבודה הקשה היינו מעבודה זרה כי כל מצרים הייתה משוקצת בזה עד איבוד הדעת. ואפשר לומר אולי

שהיום כמו אז, אומנם היום אין לנו את אותו סוג העבודה הזרה שבזמנם, אבל יש השתלטות החומר על הרוח בדרך

קשה מאוד מאוד עד לבחינה של עבודה זרה. על כן, שאומרים לאיש הישראלי שרחוק מדבר ה' שחייב להתעורר

ולהתחיל להאמין בה' ובתורת משה עבדו כי אוזל הזמן כי הגאולה הנצחית ממש בפתח, הדבר קשה עליו כמשא

כבד, כי החומריות עוטפת אותו מכל הכיוונים ומחשיכה לו את אור ה' יתברך, השם יצילנו!. וזו האמונה היא בעצם

נגזרת מהדעת כי כאשר הדעת תהיה בשלמות היינו ישכיל להבחין בין הטוב לרע על דרך האמת, לפיכך תתחזק

בו האמונה בהשגחה העליונה.     

על כן, היה צריך להחזיר את הדעת ע"י עשר המכות דייקא בחינת מעשה בראשית. וזה בבחינת בעשרה מאמרות

נברא העולם(אבות ה:). ולאחר המאמר העשירי דייקא ביקש הקב"ה מהאדם תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי וכו'

(קהלת רבה ז, יג). מכאן, שהדעת הייתה בשלמות רק לאחר המאמר העשירי כי ע"י הדעת אפשר לברר את הטוב מהרע

מד' יסודות שבהם נברא העולם והם ארמ"ע: אש רוח מים ועפר. ואלו ד' היסודות הם בבחינת ד' יסודות שנמצאים

באדם, כמו שכתוב (בראשית א): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" ופירש רש"י: צבר עפרו מארבע רוחות,

בבחינת ארמ"ע כנ"ל כי יסוד הרוח מחיה ומקשר את כולם. וזאת למען להשריש מחדש את הדעת והאמונה בקב"ה

ובהשגחתו על ידי כוח מעשיו הגיד לעמו. ואם תקשה ובצדק שאולי היה מספיק רק ד' מכות או מכה אחת כקושיית

התנא שם באבות.  

אלא שאפשר אולי להסביר ע"פ מה שכתוב(פרי עץ חיים, שער אבי"ע): ד' אותיות של השם הקדוש הוי"ה ב"ה הם כנגד ד'

היסודות כנ"ל. ועל דרך שאמרו חז"ל: שראה הקב"ה בעת בריאת העולם שאין העולם מתקיים ע"פ מידת הדין לכן

צרף את מידת הרחמים כפי שנהג עם משה וצאן מרעיתו כנ"ל. כי בכל עשרת המכות כמובא במדרשים פגעה מידת

הדין במצרים לעומת השמירה וההשגחה שהיה לישראל ע"י מידת הרחמים, כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר פ"ו, ג): אלקים

(היינו דין) על המצרים, אני ה'(היינו רחמים) על ישראל, היינו מעל הטבע כי 'אני' עולה בגימטרייה עם האותיות

והכולל כמניין אדנ"י וכאשר נחבר אותו עם שם הוי"ה אזי נקבל יחוד העליון היינו צ"א(=91) שזה מעל שם 'אלקים'

שעולה בגימטרייה 'הטבע' כנ"ל. וכך תמצא למשל, במכת דם היאור נהפך לדם וישראל בארץ גושן היה מים, מכת

בכורות: בכוריהם של מצרים מתו ושל ישראל לא וכן על זה הדרך.

וזה שתקנו לנו חז"ל ד' כוסות בפסח כנגד ד' גאולות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לקיים מה שנאמר(תהלים

קטז): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" כי 'כוס' בגימטרייה עולה כמניין 'אלוקים' בחינת הדין אך בשם ה'(הוי"ה)

אקרא היינו רחמים בשביל למתק את הדין בכל ארבע יסודות כנ"ל בעבור בני ישראל. ואפשר שאלו עשרת המכות

נרמזים בשם הקדוש הוי"ה במילוי יודין(=אות יוד) כך: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, שעולה כמניין חסד, בחינת(תהילים פט):

עולם חסד יבנה, כי יוד(=10) הוא בא לרמוז על עשרת המכות שהיו בחסד וברחמים בחינת ארך אפים ורב חסד

כנ"ל. ולכן גם לא גאלם מיד אלא רק לאחר י"ב חודש, בעבור שמא שארית עמו ישראל יעשה תשובה, בבחינת שובו

בנים שובבי"ם. ה' הטוב לכל יזכנו שבקרוב מאוד מלאה הארץ דעה את ה' ויגאלנו היום - כמו אז - ברחמים גמורים,

אכי"ר.

            פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל הצרות והייסורים והגלות, וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים או בריאות הגוף וכו', הכול הוא רק לפי

ערך חסרון הדעת; וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות. ועיקר החיים הנצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת,

שתתרבה הדעת, שידעו הכול את ה' יתברך, וע"י זה ייכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי ע"י הידיעה

ממנו יתברך נכללים בו יתברך, שזה עיקר שעשוע עולם הבא. על כן צריכים לשמור את הדעת והמחשבה מאוד

שיהיה בקדושה, לשמור ממחשבות רעות, ולחשוב תמיד מחשבות בתורה ועבודה, ולהשתדל להגיע לדעת דקדושה

שבו תלוי הכול כנ"ל(סימן דעת, אות ב).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                         ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה ז"ל, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה