"צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (לח, כו)

יהודה ציווה לשרוף את תמר כשהתברר שהיא הרתה. אבל כשהתברר שהרתה ליהודה, בוטל העונש. מדוע זה סיבה לביטול העונש?

אפשר להסביר, שבתחילה חשדו בה שזנתה עם הרבה אנשים, כפי שמשמע קצת מלשון הפסוק "זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים", ולכן דנו אותה למיתה; אבל כשהתברר שזנתה רק פעם אחת, ובמטרה להרות, הבינו שהיא אינה חייבת מיתה.

עוד אפשר להסביר, שבתחילה סברו שכיוון שהיא זקוקה ליבום, כשהיא זינתה היא עברה באיסור "יבמה לשוק", ואמנם לפי דין תורה זה רק לאו, אבל ייתכן שבני נוח חייבים על כך מיתה. וכשהתברר שיהודה הוא זה שבא עליה, הבין שזה היה בהיתר, מפני שבביאה זו נתקיימה כעין מצוות יבום. יש רמז לכך בסמיכות האיסורים של כלה ואשת אח: "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך הוא לא תגלה ערותה; ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך הוא" (ויקרא יח טו-טז), לאמר, שכמו שאשת אח מותרת במקום שיש מצוות יבום, בגלל המצוה של קיום זרע למת, גם כלה היתה מותרת במקום שהיא זקוקה לייבום (לפחות בדיעבד) לפני מתן תורה (בדומה למה שכותב הרמב"ן כאן).

אבל הסבר זה קשה, שהרי בכל זאת שֵלה בן יהודה היה היבם הישיר שלה, והוא היה צריך לייבם אותה ולא יהודה. אפשר לומר, שתמר היתה אסורה לשלה מפני שהיתה קטלנית, שהרי שני בעליה הקודמים, שהיו אחיו, מתו; אבל היא היתה מותרת ליהודה, שלגביו אין חשש קטלנית, והחשש הוא רק לגבי אחיהם של המתים.

לפי זה, צריך לומר שמה שאמר יהודה  "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" אין כוונתו שהיה צריך לתת אותו לשלה (שהרי באמת היתה אסורה לשלה); אלא כוונתו היא שהיה צריך לספר לה מיד שהיא אסורה לשלה ושהיא מותרת ליהודה עצמו בתור "ממלא מקום" יבם, כאמור. ונראה שהסיבה שלא סיפר לה, הוא שחשש ש"קטלניותה" תפגע גם בו; וכנראה זו גם הסיבה לכך ש"לא יסף עוד לדעתה".