הידעת?!

   כותב הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (הסטיפלער) לאברך אחד במכתב: כידוע, עיקר תקוות האישה בעולמה הוא - שיהא לה בעל האוהב אותה. וכשהיא רואה שזה אינו - כמעט שקרוב הדבר לפיקוח נפש, מרוב צער ויגון על היותה גלמודה "כאלמנות חיות" עכ"ל.

   הרב מגלה לנו כאן שאישה שמרגישה שבעלה לא אוהב אותה, חשה "אלמנה – בחיי בעלה", ולפעמים היא חשה גרוע יותר מאלמנה שבעלה נפטר. מדוע?

   אישה שבעלה נפטר, כמה שזה קשה, א) בסוף היא מתנחמת. היא מבינה שזה דרך העולם, לכן היא מנסה לשקם את המצב כמה שאפשר. ב) היא נעזרת ונתמכת במשפחה וארגוני חסד וידידים - ומשתדלת להמשיך הלאה את החיים.

   מה שאין כן אישה שמרגישה שבעלה לא אוהב אותה, א) היא נכנסת למשבר, ועוד משבר, ועוד משבר, לעולם היא לא מתנחמת. היא מחכה לרגע בו יאיר מזלה שוב, וכשזה אינו – היא נשברת יותר.  ב) כאן כבר אין לה תמיכה ועזרה ממשפחה מארגונים וידידים, כאן היא סוחבת את המטען ומתמודדת איתו לב.......ד!!! ג) בנוסף לכל, היא ממשיכה לתמוך ולהשקיע באדם שגורם לה לכל המצב הזה, ויש לו דרישות! לבשל, לגהץ, לנקות וכו', והרגשתה היא נוראה.

   אדם מהצד שקורא את הדברים, לעולם לא יבין את דקותם ועוצמתם. זה יראה לו מוגזם וקיצוני. אך צריך לדעת שאם גדול הדור – הסטיפלער זצ"ל אמר שזה קרוב לפיקוח נפש, סימן שזה עד כדי כך. אם הרב כינה אותה בתואר "אלמנה בחיי בעלה", זו לא מליצה – אלא ההגדרה המדויקת ביותר למצב.

   ואכן שמענו כבר על מקרים בהם הגיעו נשים לדיכאון נפשי משום שהבעל לא הראה מספיק אהבה וקירוב לאשתו, ובסוף מי שילם את המחיר? שניהם! האישה נכנסה לדיכאון - והבעל היה צריך לטפל בה ולהקדיש לה הרבה זמן, פסיכולוגים, תרופות, לבשל ולכבס בעצמו וכו', ואת כל זה הוא היה יכול למנוע מראש, אם היה משקיע באשתו כראוי.

   הבעיה היא שגבר מעולם לא היה אישה, ולפעמים הוא חושב שהכל בסדר, נראה לו שהוא משקיע מספיק, וכאשר אשתו משדרת לו שהיא במצוקה, לא תמיד יש לו את העיניים לראות את זה. לפעמים במקום לראות דיכאון נפשי, הוא מתרגם את המצב לעצלות, עצבנות, רשלנות וכדו', ובמקום להקל על נפשה ולהבינה ולהשלים לה את מה חסרונה, הוא מגביר את הדרישות ומראה קשיחות יתרה.

   צריך לדעת דבר נוסף: חוץ מהעניין של בן אדם לחברו שיש כאן, בנוסף לכל יש לבעל חובה נוספת לדאוג לצרכיה של אשתו, א) שהרי כך התחייב בכתובה, ובפרט לפי דברי הרמב"ן שביאר את הפסוק שארה... לא יגרע (שמות כ"א י') שאסור לבעל לגרוע מצרכיה הנפשיים של האישה, הרי שאם הבעל מחסר בכך הוא עובר על איסור דאורייתא רח"ל. ב) אם הבעל לא ישלים את חסרונה ויראה לה אהבה וקירבה, עלול להצטבר אצלה מחסור - ומכך עלול להיווצר מכשול. וכבר אמר אחד מגדולי ישראל בזה הלשון: אוי לו לאדם שאשתו צריכה לקבל את המחמאה מהמוכר בחנות או מבעל המכולת, וכבר היו מקרים שהאישה חיפשה תמיכה ואוזן קשבת מידידים או שותפים בעבודה  - והעניין הסתיים בגט רח"ל, (ועוד עיין רש"י ע"ז יח: ד"ה ואיכא דאמרי).

   ונסיים בדברי החזון איש שאמר: עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב שזה כל תקוותה וציפיותיה של האישה... ואליו עיניה נשואות, ואף אחד אינו יכול להטיב לה בסיפוק צרכיה הנפשיים כמו בעלה.

זה נראה עניין שולי, אך מדובר כאן בדבר מאוד גורלי

ומי שמשקיע בנקודה הזו, הריווח (או ההפסד) כולו שלו