"וישבו לאכֹל לחם" (בראשית לז, כה)

מלים אלו מתפרשות בפשטות לגנותם של האחים, להראות שלא היה איכפת להם בצרת אחיהם. אבל אפשר לפרש שיש בכך שבח לאחים: אף על פי שהאחים דנו את יוסף למוות והשליכו אותו לבור, הם לא רצו שיוסף ימות. האחים ידעו שאין בבור אוכל - "והבור ריק אין בו מים" (פסוק כד) - ולכן החליטו לעשות מעשה שיאפשר להם לתת ליוסף אוכל, על ידי כך שיעוררו מצווה אחרת, שלקיומה נדרשת נתינת אוכל ליוסף.

הרי ראובן לא היה שם בשעה זו, ובנימין היה בבית עם יעקב, כך שלמעשה אכלו רק תשעה. כדי לקיים מצוות זימון בעשרה, נתנו ליוסף לחם, וכך הצטרף כעשירי לזימון. אף שהם פסקו שהוא חייב מיתה, סברו שמותר להאכילו כדי שיהיה להם עשירי לזימון, כמו שמותר לשחרר עבד כדי להשלים מנין (ברכות מז ע"ב).

אם האחים לא היו מתיישבים לאכול לחם, לא היו חייבים בזימון ולא הייתה מתעוררת מצווה חדשה, המאפשרת להם לתת ליוסף אוכל. אם כן, שבחם של האחים הוא ש"וישבו לאכֹל לחם".