"וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א)

"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל ל"ג) - שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל-יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" - כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם"

(רבי נחמן - הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא)

אברהם אבינו, בן לעובדי גילולים, איננו פועל מכח מסורת ומרציפותה של מורשת. אין לו אילן יוחסין להתלות בו, ואין לו דרך סלולה שכל שנותר לו הוא להמשיכה. אברהם מתחיל בעצמו, לבדו, מן ההתחלה.

אברהם אבינו בהיותו נעדר מסורת, מחדש הכל מדעתו, עד לרגע התגלותו של הקב"ה אליו, אולם נדמה כי בהיותו של אברהם שקוע עמוק בבוץ העבודה הזרה שבקרבה הוא צמח, עליו לעשות צעד מקדים משמעותי כדי להתנתק מן המציאות שבקרבה הוא חי. ניתוקו של אברהם מכל התרבות ומכל המסורת שבקרבה גדל, הותירה אותו לבדו, אובד בעולם, ללא מקום וללא בית. ואף על פי כן לא התייאש מחיפוש דרכו ואמונתו.

על פי דברים אלו, מתפרשת הקריאה אל אברהם "לֶךְ לְךָ" כצו אלוקי, על האדם להיות מוכן לשלם את מחיר הבדידות הנדרש לעתים במסגרת ההתקרבות אליו יתברך. עליו להתנתק מנורמות, מדפוס חיים, מסביבה אורגנית שבקרבה הוא צמח, ולהתעלם לחלוטין מן המבקרים והמצביעים עליו כמוזר וכחריג, נדמה כי מדובר במודל עקרוני, שצריך להיות נר לרגליו של כל המבקש להיכנס לעבודת השם כפי שמתאר ר' נחמן.

המסר מורחב כאן הרבה מעבר לסיטואציה הספציפית של אברהם. ר' נחמן, בדבריו, מבקש להכשיר את הדרך, ולחזק את ידי כל המבקש ללכת בדרך חדשה שעניינה התקרבות להשם יתברך, ובמסגרת הליכה זו עליו לעמוד מול התנגדות סביבתית.

'אחד היה אברהם בעולמו' ואף על פי כן לא נרתע מללכת בדרכו על אף שבהליכה זו הפך עצמו אברהם לזר ומוזר בעיני העולם כולו. כל אדם המבקש להתחיל מהלך רוחני נאלץ להשיל מעליו את המבטים ואת ה'מניעות' הרבות שהחברה והסביבה מזמנות לו בשל חוסר נכונותן לקבל שינוי והתחדשות.

אברהם אבינו הוא המופת והסמל ליכולת להתייצב מול החברה ולא להירתע ולא לגור מפני איש, כך עמד אברהם, על פי חז"ל, מול אביו, מול החברה ואף מול מנהיגה - המלך נמרוד. מתוך יכולת זו, צומחת לעתים סיטואציה של בדידות. האדם משתחרר מכבלי החברה, אולם הוא נותר לבדו. לבדידות זו ישנה השלכה על יכולתו של האדם לפתח הקשבה עצמית ונאמנות לשורשו.

וכך כתב ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב, תלמידו המובהק של ר' נחמן וסופרו, מחבר 'ליקוטי הלכות':

"וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְאַבְרָהָם שֶׁמְּרַמֵּז בָּזֶה לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם לֶךְ לְךָ שֶׁמַּזְהִיר אֶת הָאָדָם שֶׁיֵּלֵךְ לְעַצְמוֹ, כִּי עֶצֶם הָאָדָם מַה שֶּׁנִּקְרָא אֲנִי הוּא רַק הַנְּשָׁמָה... וְזֶהוּ שֶׁמַּזְהֶרֶת הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם, לֶךְ לְךָ שֶׁתֵּלֵךְ לְךָ לְעַצְמְךָ, הַיְנוּ לִמְקוֹר נִשְׁמָתְךָ שֶׁכָּל הִלּוּכֲךָ וּנְסִיעָתְךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ בְּזֶה הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם תְּכַוֵּן לֵילֵךְ לְךָ בְּעַצְמְךָ הַיְנוּ לִמְקוֹר נִשְׁמָתְךָ שֶׁזֶּה עִקַּר עֶצֶם הָאָדָם שֶׁמְּדַבְּרִים עִמּוֹ" (ליקוטי הלכות, שבת ז)

ר' נתן, כדרך רבים בחסידות, מבקש להעמיק את משמעות הביטוי "לֶךְ לְךָ". לְךָ - מפרשים רבים בחסידות, הכוונה אל עצמך. אברהם נתבע לעזוב את הכל על מנת ללכת ולחפש את שורשו, את מהותו. אברהם נאלץ להתנתק מן הסביבה כדי למצוא את מהותו הפנימית והייחודית, ומשעה שאדם מוכן להתנתק מן הסביבה ולוותר על השתייכותו, מופנות פניו פנימה והוא נתון להקשבה עצמית ולחשיפה פנימית.

כל אדם נתבע, על פי החסידות, להיות עצמו, ללכת אל עצמו, להקשיב לעצמו, ולעתים הקשבה זו מחייבת בדידות או לפחות התבודדות, וכשלרגע קט מסירים את המולת החברה, יכול האדם להטות אוזן אל רצונותיו מאווייו ושאיפותיו.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il