התבוננות "תובנות בתורה" לפרשת לך-לך, מאת אי"ם

יב,ד: וילך אתו לוט: תובנה: אין ללוט ולזרעו כל חלק בארץ. לוט היה אדם תלותי וזקוק לליווי. הוא הובא לחרן על ידי סבו תרח, יחד עם אברם (יא,ל). כאשר אברם מצֻווה ללכת לארץ לא נודעת ("אשר אראך"), לוט "נדבק" אליו בלי שהתבקש לכך, אף שתרח היה חי ובריא, וחי עוד 60 שנה לאחר עזיבת אברם. לאחר שהלך עם אברם, אברם מתרצה ולוקחו בהיותו יתום, בן אחיו: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו (פסוק ה'). לוט ממשיך ונצמד לאברם גם בירידתו למצרים וגם בחזרתו משם (יג,א). אברם הבין את אופיו של לוט ולכן נזקק לאמירה מפורשת לתיקון המצב: "הפרד נא מעלי" (יג,ט). רק בעקבות ההיפרדות ("אחרי היפרד לוט מעמו"), ה' מראה לאברם בעיניו (מה שלא עשה בהבטחה הכללית והסתמית "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; יב,ז) את כול הארץ ומבטיח לו ולזרעו את כולה (יג,יד), ולא ללוט ולזרעו.

יד,יב: ויקחו את לוט ואת רכושו: תובנה: לוט לא נס מסדום כמו המלך לבארות החמר ושאר התושבים - להר (פסוק י'), כי בטח בדודו אברם שיבוא להצילו. כנראה הוא זה שדאג לשלוח 'פליט' לאברם ולהודיעו על השבי.

יד,כ: ויתן לו מעשר מכל: תובנה: מלכי-צדק מלך שלם, והצטרף אליו מלך סדום ("והרכוש קח לך"; פסוק כ"א), נתן מעשר לאברם, אלא שאברם לא הסכים לקבלו (יד, כג-כד).

טז,טו: ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר, ישמעאל: תובנה: אברם שמע בקולן של נשיו, שרי (פסוק ב') והגר. הציווי על קריאת השם 'ישמעאל' ניתן להגר על ידי המלאך (פסוק י"א), וכנראה היא אשר בקשה את אברם שיקרא לבן כך, שהרי ה' לא התגלה יותר לאברם במשך 13 שנה, עד היותו בן 99 (יז,א).

יז,יב: ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא: תובנה: ברית ה', כולל החובה להימול, חלה לא רק על מי שאביו או אמו יהודים ("מזרעך"), אלא על כל מי שתחת שליטת היהודי, כגון עבד שנולד בבית היהודי (יליד בית) או נכרי שנקנה על ידו (מקנת כסף).  כיוון שהדבר עשוי להיראות תמוה, מדגישה התורה את חובת המילה לבן נכר שבבית היהודי, על ידי הכפלת המילה 'הימול': הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ (פסוק י"ג).