אסור לעשות שופר מבהמה טמאה
סימן תקפ"ו
מכתביו של רבי יונה שטנצל זצל
מן המותר בפיך כשנתערב בדבר אחר
כתב הרמ"א (סע' א), שאסור לעשות שופר מבהמה טמאה. והמגן אברהם (ס"ק ג) מבאר דהוא משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג) ממין המותר לפיך, והוקשה כל התורה לתפילין וע"כ נוהג הך דינא בכל המצות. אמנם הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח ג) חולק עליו וסובר שזה נוהג רק בתפילין ולא בשאר מצות. והנודע ביהודה הקשה ממש"כ הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"א ה"א) לגבי סממני הקטורת שהמור הוא אחד מהסימנים, והוא דם הצרור בחיה שבהודו, וקשה דהרי אינו ראוי לאכילה וצריך להיות מן המותר בפיך. וכן יש להקשות בתולעת שני העשויה ממשי שהוא מבע"ח טמא, דאיך היו מותרין לעבודת המשכן.
ונראה דהרמב"ן על התורה (לז, ח) הביא דברי המדרש על הפסוק שם שעשו את הכיור ממראות הצובאות, שהיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, והקשה ע"ז דהא גם קיבלו מהם חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו יותר נמאס מהמראות. ותירץ דכיון שהיו מתיכין את הזהב ומערבין אותו עם כל הזהב שוב אינו מאוס למקדש. ויש להוסיף בזה דהוה כמו כלי טמא דשבירתו זהו טהרתו, וכן מה שהגזלן קונה בשינוי הכלי[1], וא"כ ה"ה שגם אינו מאוס לגבוה. ואף כאן יש לומר דהמור אינו בעין רק על ידי תערובת ובטל מדאורייתא, דיבש ביבש בטל אף מדרבנן חד בתרי לפי רוב הפוסקים. ותולעת שני ומשי דאם עשאן בגד הוי שינוי, דטויה הוי שינוי.
