בכל נתינה אלוקית גנוזה גם שליחות, והצדיק הוא היודע להתבונן במה שקיבל ולזהות את השליחות שלו. הצדיק שואל מדוע זכה במה שזכה, שכן הוא חש שמצד עצמו לא מגיע לו כלום. הוא שואל (תהלים לא, כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" - מדוע כה רב הטוב שאני מקבל?

הצדיק מתהלך עם שאלה - מה עליי לעשות עם הטוב שה' נתן לי, עם הכלים שקיבלתי. הוא חושב על הייעוד, על המטרה והשליחות האלוקית שלשמה קיבל הכל.

אם האדם מבין שהוא עצמו אינו הסיפור והוא אינו לוקח את הטוב שקיבל לצרכיו האישיים, אלא הוא משתמש בכל הטוב שקיבל למטרה ולשליחות האלוקית שקיבל - הדבר מגדיל את המחויבות שלו, מפני שיש לו תפקיד בעם ישראל, וכנראה שיש בו את הכוחות לקיים את שליחותו, ולכן עליו להשתדל ולהתאמץ שהחסדים הללו יגיעו ליעדם.

הרב בועז רויטל, מהספר: "שפת הבאר - פרשת השבוע על פי השפת אמת"