בס"ד                                                 ערש"ק                                                 י"ט   מנחם אב  התשע"ד

                      ליקוטי - אור - בפרשה - עקב

  " וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת

   הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ   "(ז, יב)

הפסוק החותם את הפרשה הקודמת מציין שיש לשמור 'את המצווה' 'את החוקים' 'ואת המשפטים' ע"פ ציווי

ה' יתברך כאשר השכר בגינם הוא לעולם הבא, כמו שנאמר: 'היום לעשותם', ופירש רש"י ז"ל: 'היום לעשותם

ולמחר - לעולם הבא - ליטול שכרם'. והנה הפלא הוא שפרשתנו תולה את התנאי שבו תתקיים הברית אשר

נשבע הקב"ה לאבות הקדושים רק בשמירה ועשייה של 'המשפטים' ללא אזכור למצוות ולחוקים, כאמור לעיל.

ונראה לבאר ע"פ מה שבארנו בהרחבה בפרשת משפטים שתמצית הדברים הם שהמשפטים מורים על דינים

ובפרט על דינים שבין אדם לחברו כי רק דין אמת יקרב את השלום ביניהם, ואם יקדים לעשות משפט שיעשה

פה טרם יעשו מלמעלה, היינו שישכין את השלום בינו לבין חברו, ע"י כך הדין יהפוך להיות החסד אשר נשבע

לאבותיך. שהרי פשוט הדבר שמי שנוהג בדרך זו ודאי מעיד על עצמו שהוא הולך בדרכי ה' יתברך ושומר גם

על המצוות והחוקים, כמו שדרשו חז"ל(דב"ר ג, ג): מאמונתו של בשר ודם את יודע אמונתו של הקב"ה, וממחיש

המדרש את כוונתו ע"י מעשה ברבי פנחס בן יאיר(חמיו של רשב"י הקדוש) שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו

אנשים להתפרנס שם, והיו בידן שתי סאין של שעורים והפקידו אצלו ושכחו אותן והלכו להן, והיה רבי פנחס

בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועשה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותן החברים לשם לתבוע אותן

ליתן להן, מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר, אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם. וכו', ע"ש.

ואם ישמרו ויעשו את התנאי כנ"ל, יקבל כל אחד ואחד כפרי מעלליו, שפע רב הראוי לו מה' יתברך עוד בעולם

הזה: פרי בטן, פרנסה, בריאות וכן על זה הדרך. וזאת מלבד השכר שיקבל בעולם הבא, כמו שדרשו חז"ל(דב"ר

פ"ז, א): מצוות שאתם עושים - מפרותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו - בעקב(בסוף) אני נותן לכם. לכן,

אנחנו צריכים לשאוף תמיד כל ימי חיינו לדקדק בקיום המצוות קלה כבחמורה, שכן אין אנו יודעים את שכר

המצוות. וידועה השאלה למה הקב"ה לא גילה את שכר תרי"ג(=613) המצוות בעולם הזה זולת שתי מצוות:

שילוח הקן וכיבוד אב ואם, שאם יקיימם יאריך ימים בעבורם. וזאת בשביל שהאדם לא יעשה חילוק בדעתו

איזו מצווה חשובה יותר או פחות, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ב): משל למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים

ולא גילה להם המלך שכר נטיעות הכרם, שאילו גילה להם שכר נטיעותיו, הן רואין איזו נטיעה ששכרה הרבה

ונוטעין אותה. נמצאה מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת. כך לא גילה הקב"ה שכר כל מצווה ומצווה,

שאילו גילה, נמצאו המצות מקצתן קיימות ומקצתן בטלות!. ודע, שכמו כל אב שרוצה שיהיה לבניו טוב באמת

כך הקב"ה - אבינו מלכנו - רוצה להשפיע עלינו רק טוב בעולם הזה ובבא, כמו שנאמר(תהילים לא): "מה רב

טובך אשר צפנת ליראיך". אבל זה בתנאי שנקיים ונשמור את המשפטים כנ"ל, כי רק כך נעלה במסילה לשמור

ולעשות גם את המצוות והחוקים שבתורה בשלמות כראוי.

ומובא בספרי(כאן): פרשה זו נאמרה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, שהיו אומרים שמא לא ניכנס לארץ יפה כזו,

אמר להם הקב"ה: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתהּ(היינו ארץ ישראל) משובחת הימנה(ממצרים) וכו', ע"ש.

אומנם, ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אך בכל זאת, צריך להבין מה הטעם שפרשה זו ממוקמת דווקא בספר

דברים שהוא האחרון מחומשי התורה בעוד שרוב הפרשות שבו נאמרו ממש בטרם הכניסה לארץ ישראל. ונראה

לומר אולי בסייעתא דשמיא, שיש ב' טעמים לדבר: האחד שייך לדור שנכנס לארץ ישראל ולדורות אחריו, והשני

הוא לדור שיהיה בסוף כל הדורות לפני ביאת גואל צדק, כפי שנבאר לקמן אי"ה.

והטעם האחד הוא שמכיוון שהעם האמין למרגלים כאשר הוציאו דיבת הארץ נגזרה גזירה על דור המדבר שלא

ייכנסו לארץ ישראל, ועונשם היה שבכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם קברים בתשעה באב וישנים

בתוכם ומי שהיה בו נפש חיים היה קם ויוצא, והבין שקיבל עוד שנה לחיות. ובשנת הארבעים שנה עמדו כולן

חיים וחשבו אולי שטעו בתאריך. ועל כן, המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן עד ט"ו באב בו נתמלאה

הלבנה והבינו שהסתיימה גזירת הארבעים שנה. ואמרו חז"ל(תענית לב): לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר

באב - יום שכלו בו מתי מדבר, לפיכך יום טוב הוא(רש"י שם).

ואפשר שע"פ זה יובן הטעם למה פרשה זו מוקמה דייקא כאן למרות שנאמרה עוד שיצאו ממצרים כי פרשה זו

תצא תמיד בשבת שלאחר ט"ו באב שבו כלו מתי מדבר אשר לא זכו לראות את ארץ הקודש, וזוּ הפרשה תהיה

זיכרון מידי שנה בשנה לישראל שלא לחזור על אותה טעות שטעו דור המדבר שהאמינו בדיבת הארץ כנ"ל שהרי

שפרשה זו מדברת בהרחבה בשבחה ומעלתה של ארץ זבת חלב ודבש, שנאמר(דברים ח, ז-ט):"ארץ טובה ארץ

נחלי מים וכו', ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנת תאכל-בהּ

לחם" וכו'. וזה שנאמר 'והיה עקב', כמו שדרשו רז"ל(ב"ר פ' מ"ב): אין 'והיה' אלא לשון שמחה, ואין עקב אלא לשון

סוף. רצה לרמוז להם שרק הדור שיישאר בסוף התקופה של גזרת הארבעים שנה והדורות הבאים אחריו, יזכו

להיות בשמחה על שזכו לראות ארץ הצבי, ואם יקיימו את התנאי כנ"ל יזכה לכל הברכות הכתובות בתורה.      

ואילו הטעם השני מתחבר ומשלים את קודמו כי הוא מכוון לדור שיהיה בסוף כל הדורות היינו בתקופת אחרית

הימים, שהיא נקראת בלשון חז"ל(סוטה מט): עקבתא דמשיחא היינו הדורות האחרונים שהם בבחינת עקב שהוא

סוף הגוף. וכן מובא בשם רבנו האר"י זצק"ל(בשער המצוות פ' ראה): שהגלות האחרונה, שהיא לאחר שתוקנו כל

האיברים, ונשאר לתקן את הרגליים ולבסוף את העקבים של הרגליים, וברגליים יש התגברות של החיצוניים

והבירור של הקדושה הוא קשה וכו', עכד"ק. ולכן, זאת הסיבה שקשה לנו מאוד להיות שמחים באמת בשמירה

ועשיית המצוות, בפרט בדורנו כנ"ל, שנראה שאיבדנו קצת את הרגש בלב בעבודת ה' ואנחנו כשיכורים מטרדות

היום. וזה כי ע"י התגברות הקליפות התגברו הייסורים ותתעצם העצבות כמו שרואים בחוש ממש שכל אחד

ואחד עובר עליו מה שעובר עליו: ילדים בפרנסה, בבריאות ועוד כהנה וכהנה דברים. ולמען האמת, ראיתי בני

עלייה רבים אך מעטים הם, שהרי רבים וטובים דורשי ה' אך לא מצליחים לעלות ולהתעלות מעלה ואף בסופו

של דבר מדשדשים ונסוגים אחורה, וכל זה מחמת הקושי להיות שמח בעבודת ה' כמוסבר לעיל, לצערנו הרב.

וזה שדרשו חז"ל(דב"ר  ג, ב): מהו על אדום(הגלות האחרונה) אשליך נעלי? אמר הקב"ה: הכל מוכן לעשות תשובה

ואני דורך גיתה של אדום בעקב רגלי, אימתי? אמר הקב"ה לישראל: בני! אני מביא עליכם ייסורין עד שתכינו

את לבבכם אצלי וכו', ועד היכן אני מייסר אתכם? עד שתשמרו את מצוותיי עד העקב. נמצא, שעיקר הדינים

היינו הייסורין הקשים ובפרט בדורנו כנ"ל הם בשביל שנתעורר ונעשה תשובה שלמה היינו שנעבוד את ה'

יתברך מתוך אהבה ושמחה, שהרי קיום המצוות ללא שמחה הם בבחינת 'מת מצווה' היינו כלא עשה, כמו

שכתוב(דברים כח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב". לכן, חייב להתרחק ולשמור נפשו

מאוד מהעצבות ולא לתת לה להתפשט כי אחרת היא תגיע עד העקבים של הרגליים ופשוט לא יהיה מספיק

כוח לעשות את המצוות כי הגוף יהיה משותק מהעצבות! רחמנא ליצלן.

וזה שנאמר 'והיום לעשותם - והיה' היינו חיבר החוקים ואת המצוות ואת המשפטים שצווינו בפסוק האחרון של

הפרשה הקודמת כנ"ל עם 'והיה' שהוא מלשון שמחה, היינו רמז לכך שחייב לקיים את הכול מתוך שמחה וטוב

לבב כנ"ל. וזה שנאמר 'עקב' היינו רמז שזו שלמות המצווה היינו השמחה צריכה חיזוק גדול ביותר בסוף כל

הדורות שהם בחינת עקב כנ"ל. שהרי ע"י השמחה - הגוף ובפרט הרגליים יהיו חפצים לקיום המצוות כי אם יש

שמחה בלב בקיום המצוות ודאי שהרגליים יימשכו לכך, כי האדם הולך ברגליו איפה שלבו חפץ. ודע, שהשמחה

תושג באמצעות התמדה ובקביעות בעסק התורה, כמו שכתוב(תהילים יט): "פקודי ה׳ ישרים משמחי לב".

ואפשר אולי שזה גם נרמז במילה 'עקב' שהם ראשי תיבות: עוסק קבוע בתורה. כי בדרך זאת יעלה מעלה

במעלות הקדושה, כי רק ע"י קביעת עיתים לתורה צומח השינוי הגדול באדם ובקניין התורה, ומביאו ליראת ה'

ועבודה על המידות. וזה שנאמר: 'והיה עֵקֶב תשמעון' סופי תיבות 'הבן' שמשלימות את מה שתרגם אונקלוס

'תשמעון' - 'תְקַבְּלוּן' בחינת מה שצריך לכוון בקריאת הפסוק 'שמע ישראל' היינו שצריך לכוון במחשבה 'קבל

והבן' עליך עול מלכות שמים בקיום המצוות בשלמות - ע"י השמחה כנ"ל, ובפרט בדור האחרון. וייתכן לומר

אולי שלזה רמז רש"י באומרו: 'מצוות שאדם דש בעקביו', דש דייקא רמז לבחינה של מלאכת דש אשר בה

מוציאים את הקליפה מגרעין החיטה ע"י דבר קשה שלוחץ על הגרעין. וזה בחינת דור - עקבתא דמשיחא כנ"ל,

היינו שיהיה קשה לברור את הגרעין בחינת הקדושה שבתוך הקליפה שהרי יגברו 'המשפטים' היינו הדינים

היינו הייסורים, כאמור. וסוף הגלות האחרונה תלויה בזה היינו שצריך לבחור לעשות תשובה מאהבה וע"י כך

נקיים את המצוות מתוך שמחה. ובשביל להמתיק את הדינים לחסד אשר נשבע לאבותינו, ובפרט בדורנו, יש

להרבות בצדקה מתוך שמחה כפי גם שנרמז בכתוב 'והיה עקב' שעולה בגימטרייה עם האותיות והכולל

'בצדקה' כי בזאת תלויה גאולתנו, כמו שכתוב(ישעיה א): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אכי"ר.

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

ע"י שמחת המצווה נשלם הקדושה, ומעלה החִיוּת והקדושה שבקליפות, ועל כן כשעושה המצווה בשמחה,

מעלה השכינה מבין הקליפות. צריך להתרחק מעצבות מאוד מאוד, כי הקליפות הם בחינת עצבות, והם

תוקפא דדינא, וכשעצבות מתגברת הוא בחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל, ועיקר ביטול הקליפות

ועליית הקדושה הוא ע"י שמחה כנ"ל(סימן שמחה, אות ט-י).

                                                 "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                 ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה