מה שאבדנו בפרשת הפרשת חלה.

---------------------------------------------------

 לפעמים היומרה הלזו  [לכאורה] של לנסות להראות , שכמעט בכל עניין ודבר שבהלכה

 למעשה לא ירדנו לסופו ולשורשו של העניין ועד תום  .

 מתסכלת היא עד מאד. ......

שאנשים טובים אומרים לעצמם, שלא יתכן שעד כדי כך לקינו

 ב"פיספוסים"............  

 והתגובה המידית  היא בכלל : "מי שמך"   !........

 

אז הנה בפעם האלף, אני רק מציע מבט נוסף אחר.....

 וכי למה לאחר פרשת המרגלים הביאה התורה את פרשת הקורבנות

  כ"ריח ניחוח לה'.....

 אלא להדגיש כי בכל קורבן בבחינת : "ריח ניחוח לה' " .

יש את הלעומתי אותו ריח הניחוח : האיסטרטגי המועדך לדורות על הקב"ה. 

והוא ריח הניחוח של :"מנחת הסולת" והיין.

 שכאמור לסוף מעדיף הקב"ה ריח ניחוח אחר של : לחם ויין .

 על פני ריח הניחוח הרדוד של  קורבן האש וחלבי הדמים.

 ואם לא די בכך, לא נחה דעתה של התורה, עד שחתמה באופן ישיר וברור  :

 בתרומת חלה מן הלחם. לעצמו ,

 לא הניספח כאמור.......

 כאילו לומר :  שלעתיד עם ביטול הקורבנות, תתנתק גם הזיקה : 

בין ריח הניחוח של הקורבנות - לריח ניחוח הלחם.

 והנותר יהא אך ריח ניחוח הלחם לאדם ולא חלילה כאותו המדמה : "לחם לאלוהים".....

 

מכאן אחיי ואחיותיי :

שסגולת הפרשת החלה עיקרה הוא זה הלימוד.....

 שביסוד הפרשת החלה היא המחשבה  על האחר - דווקא על צלמו של האלוהים.

 שכשאנו זוכים לאפות את לחמנו ,תמיד נקדים להפריש  "חלה" לאחר - לאותו שאיננו זוכה מכח עצמו לאפות את לחמו הוא.

 הנה כי כן ,בהפרשת חלה לא העיקר עצם ההפרשה לאלוהים [אותה מאכולת האש - כקורבן].

 אלא מה שהיא מסמלת כאמור : שבכל לחם שאנו זוכים לאכול,יש להפריש ממנו תרומה לה' .

לא אותה שהיא מאכולת אש [כקורבן]. אלא אותה שהיא מאכולת לאדם אחר :

 שאין בידו לאפות ולאכול את פתו.......

 תרומת לחם כאמור משתכללת לכלל :"חלה" - גאולה  ["חלה ציון גם ילדה"].

 כשהיא גם תרומה :"לדורותיכם" - ותרתי משמע כאמור.

 

משה אהרון.