"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י)

"מצווה לברך את השם יתברך אחר שיואכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים" (ספר החינוך, מצווה תל).

אין לך מקום שבו יכול להיות האדם מובלע באני שלו, בקיומו ובהנאתו הפרטית, כבשעת האכילה. וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל: "בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית" (עולת ראיה).

לכן המקום היחיד המפורש שבו התחייבנו בברכה מדאורייתא, הוא בברכה על המזון – וזאת על מנת שנזכור מי הוא הנותן לנו מזון ושובע.

על כן התקין משה רבינו את מטבע הברכה "הזן את העולם כולו בטובו" – שיזכור האדם שיש מי שמכלכל אותו בחסד, וחסד ה' לעולם הוא, ולא עוד אלא שחסד זה מסדרי הבריאה הוא. לפני שהקב"ה ברא יצור כלשהו, הקדים וברא לו מזון, ואין בריה בעולם שאין מזונה מוכן לה במקומה ובזמנה.

גם כאשר חטאו עם ישראל במדבר בחטא העגל, מדגיש הכתוב בספר נחמיה: "וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם" (נחמיה ט, כ) – וזאת משום שהקב"ה ממלא את חובתו היסודית כלפי בריותיו גם אם חוטאים הם. עונש לחוד ואספקת מזון לחוד.

הואיל ועניין המזון הוא יסוד אנושי כללי בסדרי הבריאה, לכן ברכת הזן שהתקין משה רבינו עליו השלום אינה מתייחסת ומזכירה את כלל ישראל, תורתו וארצו, אלא מתייחסת לכלל הבריאה – "הזן את העולם כולו". וכדברי הכתוב "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג).

מתוך הספר: "נר למאור – על פרשיות התורה" מאת הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל.