הקדוש-ברוך-הוא ציווה לחלוק את ארץ ישראל לנחלות-קרקע לפי השבטים – נחלה לכל שבט. יוצא דופן היה שבט לוי, שלא יועדה לו נחלה אחת מתוחמת, אלא 48 ערים מפוזרות בין נחלות שאר השבטים.

חלק מאותן ערי הלויים נמצאו בעבר הירדן המזרחי – מקום מושבם של השבטים ראובן וגד (וחצי מנשה). שבטים אלו ביקשו להתיישב שם, ומשה רבינו לא ראה בעין יפה את הרצון להיפרד מיתר העם העתידים לשבת בעבר הירדן המערבי. בסופו של דבר, בתנאים מסוימים, ניאות לכך.

השאלה היא, מדוע הועידו לשבט לוי ערים במקום שהישיבה בו למורת רוחו של משה? ובמיוחד – לנוכח תפקידם של הלויים לעבוד בבית-המקדש שבירושלים, לכאורה היה עליהם להתגורר סמוך אליו! הלויים גם הצטיינו בחיבת הארץ ולא היו שותפים לחטא המרגלים. מדוע אפוא הוטל על חלקם להתגורר מחוץ לגבולות המקוריים של הארץ?

אלא שבנקודה זו עצמה טמונה התשובה. דווקא משום שהלויים חיבבו את הארץ – ניתנה להם נחלה בעבר הירדן המזרחי. בגאולה השלמה יתרחבו גבולות הארץ ויכללו את שטחי העמים קיני קניזי וקדמוני (עמון מואב ואדום), שממזרח לירדן, ולכן קיבלו הלויים ערים גם שם, כדי לטעום מהחוויה של ארץ ישראל המורחבת.

מורת הרוח של משה רבינו מבקשת אותם שבטים להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא הייתה מעצם הבקשה אלא מהמניע לה: הרצון לכרי מרעה נרחבים לצאן. אך עצם הישיבה שם היא חיובית, כאמור, ומהווה הכנה להתגשמות חזון הארץ המורחבת.

(ליקוטי שיחות כרך כח עמוד 216)