שריפת גופת סינוואר ימח שמו.

הרב שי טחן

שאלה:

בעקבות ראיון שנערך על ידי הרב החשוב יעקב גרודקה עם שרת התחבורה מירי רגב, התעוררה סערה אחר שהיא קראה לשרוף את גופתו הארורה של הארכי- מחבל יחיא סינוואר שר״י. ואף שברור שאסור לשרוף גופה של יהודי, מכל מקום יש לברר אם על פי ההלכה מותר לשרוף גופה של מחבל נכרי, או שמא כל גופה היא נכס של הבורא ואין לנו רשות להתעסק בה שלא כפי שהותר לנו.

תשובה:

לפני שנדון בעניין שריפת מתים, יש לציין שעיקר מצות הקבורה שנכתבה בתורה נאמרה בענין הרוגי בית דין שעברו על איסור החמור של קללת השם. והתורה אמרה בזה ’כי קללת אלקים תלוי’- כלומר שלא יאמרו הבריות: מפני מה זה תלוי- שקלל את השם, אלא מכיון שבצלם אלקים ברא את האדם, נמצא שכאשר נמצא אדם תלוי- יש בכך חילול השם. ואם כן נמצא שגם רשעים כאלו שנתחייבו מיתת בית דין- חייבים בקבורה יהודית כשירה.

ועל פניו נראה שאין חילוק בזה בין מתי ישראל למתי נכרים, שהרי כל אדם נברא בצלם, אלא שמהמפרשים שדיברו בזה כתבו שחיוב הקבורה נאמר רק בישראל, וכמבואר כאן ברש״י שכתב: "כי קללת אלהים תלוי - זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי".

וכן כתב הרמב"ם (ספר המצוות מצוות עשה רלא): "צוונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו, והוא אמרו יתעלה "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג). ולשון ספרי "כי קבור תקברנו", מצות עשה והוא הדין בשאר מתים, רוצה לומר שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה, כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו "קבור תקברנו".

והנה מלשון קדשו משמע שציווי הקבורה נאמר רק בישראל, ואף שדיבר על חיוב הקבורה ביום המיתה, מכל מקום כיון שעיקר מצוות הקבורה נלמדת מפסוקים אלו, הרי שלדעתו ציווי זה נאמר רק במתי ישראל.

וכן נראה מדברי ספר החינוך (מצוה תקלז) שהמצוה נאמרה רק לגבי מתי ישראל. אלא שבמנחת חינוך (שם אות ג) הסתפק אם נאמר כן גם בבן נח המגדף את השם ועובד עבודה זרה, והביא את דעת רש״י דלעיל, וכתב שנראה שהרמב״ן חולק עליו שכתב להדיא שזה נאמר גם בבן נח, ושמשום כך ציוה יהושע להוריד את מלכי כנען מן העצים קודם בוא השמש.

ויש לבחון מהו הטעם למצוות הקבורה.

הגמרא (סנהדרין מו, ב) דנה משום שני סיבות, והתוספות (ד״ה קבורה) כתבו שיש בקבורה משום שניהם יחדיו:

האחד, משום בזיון, דהיינו "שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע" (רש״י).

וטעם שני, משום כפרה, "בהטמנה זו שמורידים אותו בתחתיות" (רש״י).

ונראה שהחיוב שלא יתבזה לא נאמר בטרוריסט ארור כסיונוואר, וכן אין שום ענין שיהיה לו כפרה, ולכן אין צורך לקוברו. וכן מובא בגמרא שם (ראה גם רש״י ד״ה לא יקברו) שאין אנו חוששים לרשעים שתהיה להם כפרה.

ועכשיו נדון בענין שריפת גופות הרשעים, שיש לומר שאף שלא צריך לקברם אולם יתכן שגם אסור לנוול את גופם על ידי שריפה.

ואין להביא ראיה מארבע מיתות בית דין שאחת מהם היא שריפה, דהמשנה (סנהדרין פ״ז, ב) כתבה שלא היו שורפים את גופו, אלא : "פותחין את פיו בצבת ומדליק את הפתילה, וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו".

ומצאנו שבשו״ת מלמד להועיל (ח״ב סימן קיד) התיחס לשאלה שריפת גופת נכרי, וכתב: "הדבר ברור שאסור לשרוף מת מישראל, וזה מצד שני טעמים, חדא דעל ידי זה מבטלין מצות עשה דקבור תקברנו בידים... וחוץ מזה אסור לשרוף כל מת אנושי, משום שזה נחשב הן על פי המקרא והן על פי התלמוד ניוול גדול למת ואסור לנוול המת. הלא תראה שהנביא עמוס (ב' א') חושב זאת לפשע מואב ששרף עצמות מלך אדום (עיי"ש במפרשים). וחז"ל בסנהדרין (פ"ב ע"א) חשבוהו לעונש גדול שנענש בו מלך יהויקים שגלגלתו נשרף". וכן כתב גם בספר גשר החיים (ח״א פרק טז אות ט’).

ויתכן שאף שפוסקים אלו שהחמירו במתי עכו״ם שלא לשורפם, נראה שדיברו דווקא באדם כמלך אדום, שהיה באותה תקופה בברית עם ישראל (מלבי״ם עמוס ב, א), אבל גם הם יודו שגוף רשע כמו של סינוואר רשאים לשרוף. ובכל אופן לזורקו לים למאכל הכרישים כמו שעשו לבן לאדין ימ״ש ודאי שמותר.